יש עונות שבהן אפשר ממש להרגיש איך המנוף שהרים אותך גבוה מנתק
כבליו, ואז, נשמטת למטה בלי יכולת התנגדות לכוחה המפתה של
האדמה למשוך אותך אליה, אז, לחוש עצמות מתרסקות וקול שבירה,
המראה מתנפצת, עוצמת עיניים ואפילו משלימה עם הניתוק.

והיה זמן, זמן, זמן. זמן שאהבת, וזה זמן...

אדמה.
שמש, אני עולה ויורדת.
שמש.
אדמה, אני יורדת.
עננים, את עולה.
חול, את יורדת.
גופנו הקטן נדחק אל תוך גלגל צהוב. אנחנו חסרות משקל. יש בנו
המון תאוצה.
אנחנו שרות וצרחותינו מתגברות על צחוק הילדים: "נדנד, נדנד, רד
עלה עלה ורד. מלמעלה עד למטה רק אני, אני אני..." אם רק הייתי
יודעת לשיר...
רוצה להקפיא את הזמן, להשאר באותה פסגה אוורירית, זרוק רגליים,
פזור ידיים.
נדנד. נדנדה.
עכשיו קפואה התנועה, תקועה בין עולמות כשגופי כבד למטה.
הנדנדות קטנות מדי.
שירי ילדים, זה רחוק, זה מתוק, מדי.
רק שעכשיו אין בי מספיק כוח, או רצון, ולא כשרון לחרוזים.
אני מוקסמת מהקלות שבה אפשר לתת לדברים לא להתקשר. לשורות
החיילים להתעקם, ליפול.
החוקיות היא רק ברמה של מוסר, והמוסר... המוסר הוא רק...
גבולות...  
לא בטוחה שכשאעצום את העיניים האקדח שמופנה אלי עדין יהיה שם.
לא בטוחה שכל המפלצות יהיו שם, כשעצום את העיניים, שאהיה
בכלל.
הכל בתוך שרשרת גלגל צהוב מחליף זרמים, אני רק עוד טיפה, לא
קורנת בבגדים וורודים. לא מבינה את התכלית של התערבלות הבטון
הנספג באדמה.

"אמא, איך הדם מהבטן הפך לזעם?"
תן לאלימות להשתלט לצרחות לרוץ הרחק. ליצר לתפוס מרחב.
"אמא, האם למלאכים מותר למות?"
קום, קום, קוד לכפור.
ניסיתי לשכנע את המראה.
"לא להסתכל!"
ניסיתי להוכיח לבטון.
"לא לזוז!"
ניסיתי להסתכל חזרה למראה.
ניסיתי להזיז בטון.
כמה סמים לשפוך לכיור? לשפוך את המים. להתיז שעמום על גופות
חשוכים. בעדינות להתמכר.

בתוך שמיכות, תוך כדי נפילה, מתוך עפר לעפר, רוצה לשמור אותך
בפנים.

רציתי לספר לך כמה אני שקטה עכשיו. שתדע על כל אותם חללים
ריקים בי. רציתי לספר לך ש... שרציתי... ש... אם רק... לא
היום... ש... חללים.
לא בטוחה שכשאעצום את העיניים עוד תשמור על הלילה שלא יכבה.
רציתי לספר לך על כל השנאה שלי, ועל הקור של החורף הזה.
על קליפות ריקות והרבה אוויר... רציתי... ש... תקשיב! אני
צורחת! אני מותשת מהמחשבות עליך! אני נוטפת אני תחליף רועש
יותר לגשם, לדמעות שלך.
רציתי להגיד ש... אין לי עוד כוח...
עוד כמה נקודות ואז, לצבוע שמיים. אתה יודע, כמו שהיו אז, שהיו
אז, שהיו... מתי שהיו צבעים. מתי שיכולתי לשחק בחלומות שלי
ומתי ש... אני כבר לא זוכרת.

וזה זמן, זמן, זמן שרודף, וזה זמן, זמן חילופי חיוכים, ויש
עוד, זמן לפסוע עקום.