רק מי שיודע להסתכל לאבא טוב - טוב בעיניים, נרתע.
רק מי שקורא אותו לפיהן, רק מי שמבין, יודע.

לאבא יש עיניים כחולות, כמו הים. נראות נורא יפות, עמוקות,
מרחוק.
לפעמים העיניים של אבא כמעט שקופות, תכולות.

אבל רק מי שמסתכל לאבא בעיניים בריכוז רב, רואה שהעיניים של
אבא עייפות.
עייפות מדי.
אדומות, מצומצמות, רטובות מדמעות של תסכול שתמיד ישארו שם, ואף
פעם לא יעיז להוציא.

בכל בוקר התסתכלתי על העיניים של אבא, אבל הן אף פעם לא הביטו
בי בחזרה.
תהיתי למה.

שאלתי את אמא למה אבא שונא אותי, סתם ככה.
"תסתכלי לו בעיניים", אמרתי. היא צחקה.
כשאמא לעסה את הסוכריות שלה, נשמעו רעשים מוזרים, כמו זיקוקי -
דינור.
היא לעסה אותן, ולעסה, והלחיים שלה התאדמו והתנפחו.
ככה אמא לעסה סוכריות.

כשאבא בגד באמא, הוא קצת בכה.
דמעה אחת נזלה מהעיניים שלו, העיניים שלו.

זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהעיניים של אבא החזירו לי
מבט.

כשאבא הרביץ, העיניים שלו קפאו.
כמו קרח, הן פשוט קפאו להן.
עיניים קרות.

מכה ועוד מכה, כף יד רטובה ממים חמים, סוליות נעליים שחורות
ומבריקות, מכות.

אבל אבא שלי נראה אדם רגיל.
הוא תמיד התנדב בבית - ספר, עשה רושם נורא טוב.

ואני, אף פעם לא מצאתי את האדם, שידע להסתכל לאבא שלי טוב -
טוב בעיניים.