כתבתי את הכותרת וכבר אין לי חשק להמשיך.
הלילה הזה. לילה של טעויות.
על טעויות משלמים... ובגדול.
הפסדת, ילד. אני כבר לא אהיה כאן אחר-כך כדי לראות אותה ואותך
משלמים על הטעות שעשיתם. אבל אני אסתכל מלמעלה. ואני אצחק.
ואני אגיד לעצמי בלב: "אמרתי לכם!" ואני אחייך. את החיוך המתוק
שאתה כל-כך שונא ושרק לוציפר יידע את פירושו.
ואז אתה תסתכל למעלה ילד ותשאל את עצמך: "למה לא הקשבתי לה?"
ואני אענה לך בלב: "כי את הטעות הזאת היית צריך לעשות כדי
להבין." והיא תסתכל עלייך ברגע שאני אחשוב, במבט שהוא כאב שאין
כמוהו והיא תחשוב - והיא תבין שמה שהיא עשתה לך הוא אחד
מהדברים שעליהם אין מחילה. לפחות לא פה, בעולם הזה. והיא תכעס
על עצמה אבל היא גם תכעס עלייך. שלא ידעת להגיד את ה"לא" הזה
שאמא כל-כך התאמצה כדי ללמד אותך. כי אתה לא ידעת את המשמעות
של ה"לא" הזה. החלטת למשוך את זה כמו עינוי סיני שבו הידיים
קשורות והרגליים קשורות ומושכים אותם לשני צדדים שונים ואז!
השיטה העתיקה. שנים של כאב. ואחרי זה - שנים של חרטה.
אבל רק אחרי שתעשו את הטעות, תדעו את המחיר שלה... מחיר שעליו
אני משלמת עכשיו ואתם תשלמו אחר-כך. מדהים איך שהגלגל ממשיך
להסתובב.

ורק אחרי שתטעו, אני אזמין את לוציפר לסיבוב אחרון של "רולטה
רוסית" ונשתה קפה רותח... ונחייך...