אני כתבתי יצירה, חרא של יצירה, דלגו עליה.
אלו מילים קשות, מספרות על תמימות, נעורים ושכול.
יתעוררו בכם מחשבות ותהיות שלפעמים טוב להם שלא יתעוררו.
תשאלו את עצמכם שאלות נוקבות, קשות וכואבות.
כאשר תסיימו לקרוא תחושו ברע, למה לכם הצרות האלו,
דלגו על היצירה.
חזרו אל התום המטומטם, עיצמו את העיניים.
אבל אם החלטתם בכל זאת לקרוא את היצירה, אמרו לעצמכם
שרק אדם מר וכואב מסוגל לכתוב כאלו מילים.


נעלם ראשון

שלום,
אני תינוק של שנת שמונים ואחת.
כשנולדתי אבא שלי נלחם בלבנון,
נלחם על "שלום הגליל" איך שאומרים.
כשנולדתי אמא החליטה לקרוא לי ישראל, אני לא יודע למה.
אני לא זוכר, אבל סיפרו לי שאמא בכתה מאד כשאני נולדתי.
אני לא זוכר, אבל סיפרו לי שבבית החולים עת נולדתי,
היו הרבה חיילים וקצינים
הם באו לבקר את אמא.
אני לא זוכר, אבל סיפרו לי שאבא לא היה שם.
אני לא זוכר, אבל סיפרו לי שבגיל שמונה חודשים
התחלתי ללכת, אבא לא הלך איתי אבא השאיר
את שתי רגליו כשנלחם על "שלום הגליל" איך שאומרים.


נעלם שני

שלום,
אני נער של תיכון "מולדת" מקיבוץ אי שם בצפון.
עכשיו אני זוכר הכל, אומרים שיש לי זיכרון טוב.
זוכר את משחקי ילדותי ברחבי הקיבוץ בין חדר האוכל
לחדר התינוקות.
זוכר איך גנבנו תרנגולות מהלול של רפי ועשינו קומזיץ.
זוכר את הפעם ההיא כשרפי תפש אותנו.
זוכר את הפעם הראשונה.
הפעם הראשונה שהייתי עם מיכל, את המבוכה למול
גופה הלבן והעירום מולי, את ההתרגשות כשהתחבקנו
ערומים באסם.
זוכר איך החבר'ה ואני מבריזים ההינו מהשיעורים כדי ללכת לים.
זוכר את ההלוויה של דני שנהרג בלבנון ואיך באמצע הלוויה לקחנו
את הילדים והנשים מהר למקלטים כי ירו קטיושות על הקיבוץ.
זוכר איך אברהם, אבא של דני אמר קדיש לצלילי סירנת האזעקה
שניגנה צליל חדגוני על הגג של חדר האוכל.
זוכר את השיעור הראשון שאבא לימד אותי לירות בעוזי
בשטחים הירוקים ליד מסילת הרכבת.


נעלם שלישי

שלום,
כאשר הודיעו שאנחנו יורדים מלבנון, אמא שלי בכתה.
אבא שלי לא הסתכל לכיווני אבל ראיתי דמעה מבצבצת
מעינו הימנית, הוא רעד.
גם אני בכיתי, אני לוחם בצנחנים ולא הספקתי להיות בבופור.
יוסי, מפלוגה ג' נהרג בלבנון.
למה?
חיילים לא שואלים שאלות אמר לנו המג"ד, ואנחנו שתקנו.
עוד שנה ושלושה חודשים אני משתחרר.
אני  ואסף הקשר, מתכננים לנסוע לטיול במזרח.

ביום שירדנו מלבנון, הפלוגה עלתה להר דוב,
לא רחוק מהקיבוץ שלי.
אני זוכר את המטח הראשון שנורה על המוצב.
יואב המ"פ התרוצץ כמו מטורף וחילק פקודות,
כולם רצו לאזורים המוגנים ואסף צרח בקשר
שאנחנו צריכים סיוע אווירי.
אני זוכר איך גררתי את אסף, הוא נפגע בגפיים
וחדר לו רסיס לראש, ירד לו הרבה דם.
ואני חשבתי איך שהוא הולך לדפוק את הטיול.
אני זוכר שנתקלתי במשהו וגם נפלתי.

עכשיו אני חייל מת.
אני ואסף מטיילים שם למעלה.
הכי הרבה אני מתגעגע לעיניה החומות של מיכל
ולמגע שפתיה על שפתי.
ולאמא.

ראיתי את אבא יושב על כסא הגלגלים מעל הקבר שלי.
הוא לא הביט לעברי אבל ראיתי דמעות זולגות על לחייו.
אבא קרא קדיש.
אחר כך אמר שנפלתי קורבן על מזבח  ה ש ל ו ם.

תם ולא נשלם לקורבנות השלום.