אני דווקא אוהבת את השם שלי. למרות שמורות טפשות בבית הספר היו
נוהגות להגות אותו כאילו אני איזה מאכל, אלה התופשות עצמן
שנונות (אלה אותן המורות שנהגו להביא כתבות מתוך מוספי "הארץ"
השונים לכיתה) גם ניסו לחבר לזה איזו בדיחה או הלצה. למורות
אין חוש הומור מוצלח כל כך. בזמנים של סבלנות הסברתי ש"ערבה
כמו ערבה בוכיה, לא כמו ערב לחיך ולא כמו כביש הערבה", אבל לא
היו הרבה כאלה. בעצם היו, אבל לא חשבתי שהיה טעם להקדיש את
אותה הסבלנות דווקא להן.
כנראה שהדבר הצפוי עכשיו יהיה לציין שאת הסבלנות שלא הקדשתי
למורות הקדשתי לאיזה הוא נעלם. אבל זה לא נכון. עד שהתגלגל
והופיע איזה הוא נעלם כבר כיליתי את כל סבלנותי על חתולים
תועים ברחוב, לפעמים גם על כלב. מנסה לתפוס את מבטם, שומרת על
מרחק, בשבילם אבל בעצם בשבילי. מהצד זה בטח נראה כמו משחק
מורכב, אבל זה היה יותר פיזור. לא יודעת למצוא לזה מילה יותר
טובה מפיזור.
להוא לא נשארה הסבלנות. הוא אהב את קישון ואת בולגאקוב ואת
ג'נטל ג'יאנט ואותי. כשעייפתי מלהביט בעיני חתולים (זה לא קורה
מהר, אבל זה קורה, כמו רוב הדברים) התחלתי להביט במסכים
מרצדים. מאחורי מסך מרצד הוא הופיע, זה קצת הורס את הסיפור.
הסברתי לו בתקיפות שלמרות שאני לא ילדה רומנטית (ואני לא, ילדה
או רומנטית) אסור לי להרשות לעצמי להתאהב דרך מסך. זה יהיה
וויתור על השארית האחרונה של האמונה בדבר שקשור באופן לא ברור
לפיזור. הוא לא נכנע אבל הסכים.
יום אחד במקום חתול נעמד הוא. לא במקום, אבל החתול סירב להשאר
מרגע שהוא הצטרף. נעצתי בו מבט עויין, מאלה שמאוחר יותר הוא
סיפר לי שגורמים לו להרגיש כאילו הבטתי הישר לתוך נשמתו וראיתי
את הפרטים האפלים ביותר בה ובמבט הזה אני מבטאת את הרשעתו בכל
פשעי הנפש, וגם מוציאה אל הפועל את העונש. עד אז לא ידעתי שזה
כוחם של המבטים העויינים שלי, אבל מאז השתדלתי לטפח אותם. אולי
נפשו הייתה אז טהורה ולא היה מה לראות ולהרשיע, אולי עניין
המבט היה הגזמה של ילדון שמנסה להוכיח שהוא מאוהב, בכל מקרה,
נדמה שדווקא אז הוא הצליח לעמוד מול המבט בלי קושי.
לא ידעתי איך מתפזרים עם איש. אם להודות על האמת, לא רציתי
להתפזר עם איש, אבל החלטתי שאם כבר איש שם והמבט העויין, שאז
עוד לא נאמר לי דבר על כוחו המוטל בספק, לא מרחיק אותו, אז
נתפזר. התפזרנו והוא כמו נסוג וחזר חליפות. לרגע מתפזר ומתרכך
ואז תופס את עצמו וחוזר מתכווץ ומתגבש ועומד איתן. התעייפתי.
"אני הולכת."
והלכתי. |