"דו"ח שהוכן בפנטגון קובע : בתוך כ- 15 שנה יפקדו את כדוה"א
שורה של אסונות טבע קשים בשל ההתחממות הגלובלית.
התוצאה - מחסור חמור במזון ומי שתיה, ערים שלמות יוצפו,
מיליוני בני אדם ימותו מבצורת"  
                 (עיתוני הבוקר)



נשב במטבח זה מול זו -
מקבילים שכבר כמעט אינם נפגשים.
נניח בינינו גשר של קפה ולחמים
ושתיקה שתפקידה להגליד את הפצעים.
הרדיו יאמר שפני-הים ממשיכים לעלות
ומטפסים מעל עוד עיר נואשת
ואנו נהדהד אל האויר את השקרים הישנים
שלנו אין מה לדאוג כי ביתנו נמצא בפנים היבשת.
החום יפיג את צינת המזגן
ופיך ירפרף על לחיי בהיסח דעת.

מול המראה נגלה כתמי שמש חדשים
שהפציעו על עורנו המשומש,
את תקראי לזה "שירת בוקר מורבידית"
ואני אוציא לשון ואתפלל "לו עשני נחש".
קיצוב המים יקרב בינינו מעט
כשאתגלח במים ששטפו את פניך
ולא תעלם מעינינו האירוניה
שהמים נגמרים אבל הים מתקרב.

הרדיו ימשיך לזרוק מספרים מבהילים
של טמפרטורות, כספים ותמותת תינוקות,
פתאום שנינו נמהר לכבות את הלהג
שמטיח בפנינו את אותם זכרונות.
זו תהיה שתיקה קשה מנשוא
שאין לה תפקיד אך יש בה תועלת -
את תניחי ראשך על כתפי ותאמרי :
"אולי היום ניסע באותה הרכבת...?"