אנשים מטפסים אחד
על גב השני לשמיים.
אנשים מאבדים שליטה,
ממצים את עצמם ביומיים.

אנשים.
נושמים אוויר מלוכלך, מתענגים,
כמו על סם, על אוויר הערים.
מועכים ג'וקים, דורסים נמלים,
וכל כך רוצים להיות פרפרים.

הם אוכלים את עצמם בפקקים של הבוקר.
רק לנשום זה עולה להם מה-זה ביוקר!
רק להיות חופשיים זה בלתי אפשרי,
ולצחוק על הכל זה "לא מוסרי".

הם מצביעים עליי, ואומרים:
"משוגע!"

ואני מביט בהם ואומר,
"מטומטמים, מי קבע?"


אנשים.
מתאגרפים בכפפות של משי כסוף,
משאירים את הליטוף לכפפות האיגרוף.
מתרכזים, מדברים ומשווים זיונים.
הם לא יגידו מלה על העצב בפנים.

אנשים.
אוחזים בגרונות אחיהם,
הם עיוורים למה שנהיו חייהם.
שוכחים את הדשן שממנו הוזנו,
עכשיו המים באים מבקבוקים שקנו.
משתמשים בדמיון כדי למחוק את כאביהם,
הכל קודר ולא משתנה, בכל חלומותיהם.

הם שוחטים, ולא רק את עצמם, על מזבח הקידום.
מתייצבים מדי יום מול שפופרות הפיטום.
להפסיק למלא את מוחם בשטויות? זה לא כדאי.
ההתמכרות הפכה לדבר ודאי.


אנשים מתבשלים בכעסים,
מנסים להפיס כעסים בפרסים.
מרעילים את עצמם,
וחושבים שזה מביא ריגושים.
מתחככים אחד בשני בגסות,
מרחוק זה נראה שנגמרה הרכות.

אנשים.
חושבים שהמוסיקה היא,
מטבע עובר לסוחר,
ויש שפע של מטומטמים,
אם אתה מנסה להיות מוכר.

הם אוכלים את עצמם בתנאים של היוקר.
עבורם רגשות זה רמאויות בפוקר.
רק לדבר, בלי לשתוק, זה ממש בלתי אפשרי,
הם צמחונים שסופם לגווע, בעולם שהופך לבשרי.

הם מנסים לגרור אותי,
אל קבר עמוק,
ואומרים לי בלחש
"טעם העפר לעולם אינו מתוק".