שכבתי לי במיטה ואז היא נכנסה התיישבה לידי והתחילה לדבר.
"מה קרה?" היא שאלה. ובאותה השנייה דמעות החלו לזרום על פניי.
היחידה שליבי נפתח אליה בצורה כמעט מלאה, היחידה שבה אני נותן
אמון בימים האחרונים.
"תרגע," היא אומרת לי, ונוגעת בראשי והדמעות, הן רק מתחזקות.
"ספר לי," היא מנסה שוב, "ספר לי מה קרה, אל תשאיר דברים
בבטן," ואני לא יכול. האויר נעצר, לא יכול לנשום יותר. מחשבות
מתחילות לרוץ בראש, מה אפשר כבר לספר?
איך אפשר להתחיל לספר על מלאך שבורח?
הדמעות מתחזקות, הפעם בגלל חוסר האונים.
אני יודע שאני לא יכול לעשות כלום, וזה משגע אותי.
"תנשום עמוק, תספר לי," היא מתעקשת, מנסה לחלוב עוד פרטים, שלא
יישאר בבטן.
"קשה לי," אני ממלמל, "אני לא יכול."
היא משתתקת.

אני מתחיל להסדיר את הנשימה, הדמעות עוצרות ומשאירות עיניים
אדומות וצורבות.
"עכשיו, אתה יכול?" היא שואלת ומפעילה מחדש את דמעותיי.
הלב שלי מוטח בכח אל חלל החזה ומתחיל לדמם. מכאב.
"תספר לי!" היא צועקת. "אני לא יכולה לראות אותך ככה!"
"אסור לי."
"למה?"
"אני לא יכול."
למה?"
-
"למה?!"
"המלאך שלי..."
"מה?"
"המלאך שלי."
"מי?"
"המלאך שלי," אני חוזר ואומר.
"מה איתו?"
"הוא מנסה לברוח." אני נושם. ועוצר. "הוא כבר לא שלי."
"אני מבינה."
"את לא מבינה!" אני מתפרץ. "את לא... מבינה!"