אממ.. איך אפשר לענות על דבר כזה בכלל? לא כשאני בת חמש ולא
כשאני בת 17 ולא כשאני בת 24, אני לא יודעת מה אעשה כשאהייה
גדולה, "אני לא יודעת אם אמות עוד שעה...".
אבל אולי בעצם, אני כבר גדולה? חשבתם על זה פעם, שכל פעם
כשעולים כיתה מרגישים הכי גדולים בעולם וחושבים "ננהה הם בכיתה
י', הם פיצקים!" אבל אנחנו היינו שם לפני שנה בדיוק, וכשאנחנו
היינו שם, היינו הכי גדולים.
חשבתם על זה שמי בכלל קבע את הכללים של להיות גדולים? מי קבע
שצריך 10 שנות לימוד חובה? מי קבע שצריך ללכת לעבודה ולהביא
ילדים, להקים משפחה?
אני בת 17 ואני מרגישה כבר דיי גדולה. הנה, עברתי תיאוריה, צו
ראשון-גם הוא מאחוריי ואני נוסעת עם המשלחת לפולין. אז אני
בדרך ללהיות גדולה, אבל כשהייתי בת 12 אמא שלי אמרה לי שהנה
והפכתי לנערה.
אז מה זאת הבגרות הזאת בכלל? האם זה תהליך נפשי? פיזי? אולי
שניהם? או שאולי בעצם זה מה שמשכנעים אותנו? מה שהסביבה חושבת?

הריי אפשר למצוא בכל שכבת גיל את אלה שעדיין לא התבגרו מספיק,
"שהמוח שלהם נתקע בכיתה ג' ", או את הבנות האלה שיוצאות עם
חיילים כי הם יותר בוגרים. אולי. אולי לא.
אז אני לומדת נהיגה, כדיי שיהיה לי רשיון כדיי לצאת לבלות עם
החבר'ה ואח"כ להסיע את הילדים שלי לחוגים ולחברים שלהם.
אני הולכת לצו ראשון כדיי שיקבעו לי מנילה לצבא כדיי שאשרת
שלוש שנים בקרבי ואולי יתקעו אותי בתפקיד מסריח, למרות שבחרתי
בתפקיד אחר.
אני נוסעת עם המשלחת לפולין כי יש לי איזה קשר משפחתי עם השואה
וכי זה מסקרן אותי ומעניין אותי לדעת מה בדיוק הלך שם.  אבל גם
אחרי שבאים לשם וחוזרים, בעצם לא קולטים את המספר 6 מליון, את
השואה, את מה שעבר על אותם ילדים שאת כוחם אני מעריצה, אני לא
הייתי יכולה לשרוד בתנאים כאלה.

אבל למה בעצם לעשות את כל הדברים האלה?
ומי החליט שבכיתה י"א אנחנו בעצם ממש מתבגרים?
מי החליט שאני צריכה ללמוד נהיגה דווקא בגיל הזה?
מי החליט שאני אהייה בוגרת מספיק בגיל 18 להתגייס לשירות קרבי
ואוכל לעמוד בכל התנאים?
מי החליט שבכיתה י"א אני אהייה מספיק חזקה כדיי לעמוד בוורשה
ולהחזיק את עצמי מלהתדרדר לבעיה נפשית כלשהי של שגעון?

מי החליט שאני בוגרת?

הדבר היחידי שאני יכולה להגיד על עצמי בעניין הזה הוא שאני
רוצה לחיות. כן, החיים יפים. גם כשלפעמים לא ממש הולך, אין ממה
כל כך להתרגש, הם יפים.
אז אני צריכה לעבוד קשה כדיי להוציא רשיון ולשרת בצה"ל כדיי
להגן על המדינה שלי, לקחת על עצמי אחריות שאני אולי אמות למען
המדינה שלי ולשרת שלוש שנים בקרבי, כי זה מה שאני מייחלת
לעצמי, זו היא השאיפה שלי.
אני נוסעת לפולין כדיי לחזור ולהיות בנאדם יותר טוב אולי,
להקשיב יותר לאמא שלי, לדעת לכבד אותה יותר, כי שם, לא הייתה
להם אמא לחבק ואני, כנראה לא יודעת מה יש לי בידיים, יש לי אמא
מדהימה שאוהבת אותי נורא ואני.. לא שם תמיד בשבילה.

אני לא יודעת במה אעבוד אבל בטוח שבתור עבודה משנית או אולי רק
כתחביב, אעסוק ואפתח את האומנות שלי לגבולות נוספים. אולי
אעבוד כמעצבת פנים או אולי כאמנית ציור על קירות ואפילו ראיתי
שיש עבודה מצחיקה כזאת של סידור אפונים על צלחת.
אני רק רוצה לעבוד בעבודה שארצה לקום אלייה בבוקר, זה הכל.
שאוהב את האנשים ותיהיה בינינו כימיה, כי בלי זה, אין שום דבר
בעבודה. אולי איזה משהו אפילו עם ילדים, הם מקסימים ואני אוהבת
לרקוד ולשמח ולהצחיק אותם, כי ילדים, כשמסתכלים עליהם, רואים
את התמימות הזאת שאין להם שום בעיה בחיים, שהם צוחקים ומחייכים
בלי להעמיד פנים, הם לא מזוייפים, הם רק גדלים להיות כאלה.

אז זה כל מה שרציתי להביע בטקסט זה.

אבל עדיין אין לי את התשובה לשאלה שלי:

מי החליט שאני בוגרת?