זה כבר לא מובן לי בכלל, אני לא מבינה כלום, אני רוצה להאמין,
אבל אתה לא עונה לי, כמה פתטי מצידי לצטט שירים של היהודים
בהרהורים הלא ברורים שלי, אבל נמאס לי, כבר נמאס לי לסבול, אתה
שומע?? כן אתה... שמעמיד אותי במבחנים מטופשים כל החיים, מה
אתה רוצה? לשמוע ממני את המילים לא מאמינה בך לא תשמע גם
במאתיים שנה הקרובות, אני יודעת שאתה רוצה את זה מאוד, אבל
התענוג מפוקפק, ולא כל מה שאתה רוצה אתה יכול לקבל, כן אפילו
אתה, תתפלא. אז אולי תחליט סוף סוף? אתה אוהב אותי? או מתעב?
אתה רוצה בטובתי? או רק להוות גורם לסבל המיותר שלי? וכל פעם
מחדש, עד שהכל מתחיל להתבהר אתה שוב מגיע ובהינף יד הורס הכל,
בשנייה מיותרת מוחק כל שבריר של חיוך שנלחם שעות כדי לצאת סוף
סוף לאוויר, עד שמגיע הטוב, אתה חייב להופיע גם? כבר לא יודעת
מה לחשוב, מאבדת תקוות וחוזרת להאמין שאולי יהיה יותר טוב, אבל
אתה אפילו לא מודיע מראש, אתה פשוט מגיע, אולי תתגלה פעם אחת
ונסגור עניין? בלי שטויות מסביב, לא צריכה סימנים, לא צריכה
מבול או קשת בענן, רק שתגיד לי פעם אחת, מה בדיוק הבעיה, איפה
הייתי אני לא בסדר ולמה מגיעים לי כל כך הרבה, מבחנים נקרא
לזה? שיהיה ואולי העייפות משפיעה עליי, אבל אני יודעת שאיכשהו
אתה מנסה להגיד משו, אז לא היום, או מחר, אני אבין בסופו של
דבר, כי זה תמיד ככה, תנסה להזכר, אני יודעת שיש לך הרבה על
הראש, אבל תיזכר ואני לא צריכה לבכות בשביל שתתייחס אלי, אני
צריכה להיות שמחה בשביל לפנות אלייך ולא למרר בבכי, זה מעליב
אפילו אותך, אתה לא חושב? ועד שסוף סוף חשבתי שדברים מתחילים
להסתדר, הכל אותו דבר, "כבר לא נלחמת בשקט"- כן בטח, אני מנסה
להשתנות, ואתה, אתה רק מפריע לי, אז תחליט, אתה איתי או נגדי?
רק תיתן לי תשובה חד משמעית, אני עוזבת אותך בשנייה שנודע לי
באיזה צד אתה בוחר, רק תודיע, איכשהו....

מוקדש לאחד והיחיד
5.2.2004