המתאווה בשיר הוא הפרסום האחיד שהפך לתאוות הכל.

יפים ימי המתאווה
והוא יושב אל כסאו רטוב חלום
כי את תמונות ראשו - עת הן נגעו,
מוחל, אינו הוא לעצמו.

כי עם בואן, רעות ימים
הוא מלבושו אופימי אז ידגים
על לחיו חיוך מסמיק "ונאמר שלום"
יד הפספוס חורשת קמט חולצתו (ליום חג)

כי אלמוני ישב רגוע אז ביתו
ושורשיו היכו היטב אלמוניותו
ומתאווה אחד
אהבתו.
ואלוהי נתן לו נפש תקוותו
הוא מצלם וממסגר
ומפרסם.

ואל ימים וחודשים הוא יעבור
עם מטרות רבות. אין
ספור
והוא יקים את ישבנו אל הכסא
ולא ישיב נהי אל מעשה.