הלכת.
יום אחד פשוט קמת והלכת.
בלי להגיד למה.
בלי לתת סיבה.
עזבת אותי, שבור לב, עצוב, ולבד. בלעדיך.
השארת אותי מבולבל, כואב ואומלל.
בלי שום סיבה אמיתית.
חשבתי שאתה אוהב אותי. חשבתי שהמסע שלנו בחיים יימשך יותר...
הרבה יותר. הרי רק לא מזמן, ישבנו לנו בעזריאלי, באותו מקום בו
נפגשנו. ועכשיו לא נשב שם עוד.
עזבת אותי ביום הולדתי ה 19. האשמת אותי שהקשר הזה נהרס
באשמתי. אבל לא עשיתי כלום. ושוב, אני יושב לי ברכבת שלי,
שלוקחת אותי יותר מדי זמן באותו מסע מפרך בחיים.
ושוב, אני בקרון לבד. נפרד. בלי אף אחד. עצוב. מסתכל החוצה, אל
כל אותם רכבות אחרות של אהובים ששברו את ליבי. עוד אחד נוסף
לרשימה.
אני מביט החוצה. הגשם נוטף על החלון. או שאולי זה אינו גשם,
שהרי זה קיץ. אלו הדמעות שזולגות על פני. הדמעות שחונקות את
גרוני. הכאב ממלא את ליבי. אותה תחושה מוכרת של מחנק, כאב, עצב
ושיברון לב.
שלוש פעמים במהלך ששת החודשים האחרונים הרגשתי את התחושה הזו.
שלוש פעמים, כאשר כל אחת כואבת יותר מזו שקדמה לה.
האם כל אותם חשבונות נפש שעשיתי, האם הם היו הכרחיים?
האם באמת עשיתי טעויות? או שמא פשוט לא רציתי לאבד אותך, ולכן
לקחתי על עצמי אשמה?
איני יודע. המסע שלי בחיים ארוך יותר מדי. קשה יותר מדי. איני
מבין למה אני צריך לעבור כל פעם את המסע הזה. את שברון הלב. את
הגעוגעים לזה שהיה. זה שכבר לא יהיה איתי עוד. בלי שום סיבה
מוצדקת.
ביום הולדתי ה 19, החלטת שנמאס לך. שאתה לא רוצה יותר. ואז
החלטת לעזוב. לעזוב אותי. לעזוב את כל מה שהיה לנו.
סיפרת אח"כ למישהו ש"זה כבר לא היה זה".
אני לא מאמין לך.
החברים שלי, וגם החברים הכי טובים שלך, כולם יודעים שזה היה
זה. כולם יודעים כמה אהבתי אותך. כמה אני עדיין אוהב אותך...
וגם כמה אתה אהבת אותי.
אהבה לא נעלמת לה סתם כך, בלי כל סיבה!
אם רק הייתי מבין. אם רק הייתי יודע.
והלב נשבר.
שבור.
ומת.
המסע בחיים ממשיך. בלעדיך.
תודה שאהבת אותי. |