שושנה יוצאת מהרכב אל האוויר הקריר של הלילה. הוא גר באזור
מבודד (לא שעיניהם של שכנים אי פעם הטרידו את שושנה). את הבית
הפרטי מקיפה חומה נמוכה ובמרכזה שער, לשם מובילות רגליה. צלצול
פעמון. גלינג-גלינג חרישי בתוך הבית. בפרק הזמן הקצר הזה, עד
הפתח השער, שושנה מגלגלת באיטיות את מחשבתה ומעבירה ידה על
מכנסיה הצמודים. זהו הלילה. כך החליטה וכך יהיה. אין כאן מקום
לערער על עצמאות ההחלטה, אך יש מקום לתמוה על הבחירה. מדוע
עכשיו? ומדוע אתו? הוא הרי יכול היה להיות אבא שלה...  
אי אפשר לומר ששונה יפה. גם לא קרובה ללהיות יפה. היא והיופי
הן שתי אידיאות נפרדות, מקבילות אחת לשנייה במרחב העצום של
החיים, אך לעולם לא תפגשנה. שושנה מודעת לעובדה הזאת ומקפידה
לשמור על האיזון שבהקבלה. אין לה צורך ביופי שיחפוף אותה - את
מערבולות נפשה לא יתארו גם אלף כינורות (גם לעובדה הזאת היא
מודעת מצוין) ובזאת היא עולה על כל מלכת יופי.
השער נפתח. בהתחלה לכדי סדק צר. שני כלבים מנסים לדחוק בו את
פרצופם ומעליהם יד שמחזיקה  את הדלת. יד מבוגרת, שעירה.
המחשבות מתנערות מראשה של שושנה בזמן שהדלת נפתחת עד האמצע
למרווח מינימאלי ששושנה תוכל לעבור בו. הראש מתרוקן וחושיה
מתחדדים לקראת החוויה הצפויה. לא, היא עוד לא יודעת למה דווקא
עכשיו ולמה דווקא אתו, אבל בטוחה שזה מה שצריך לקרות. הביטחון
הזה שבידיעה דוחף אותה לעבור את הסף בקלות ולהביט בגבר שעומד
מולה. הוא כבן חמישים, לא גבוה, שיערו מאפיר, וזיפי לחייו,
לבקשת שושנה, אינם מגולחים. שפתיו דקות ומעקלות לכדי חיוך קטן.
הכלבים מתרוצצים סביבם ומרחרחים את רגליה. זוהי ההתרשמות
הראשונית אותה קולטות עיניה של שושנה, בטרם אותם שפתיים דקות
מתקרבות לשלה, המלאות יותר, לוחשות "ערב טוב" ונצמדות. שושנה
משתפת פעולה ללא קושי. הזיפים דוקרים את פניה, כמו שהיא חשבה
שתאהב, ואכן אוהבת. קולו חלש, רגוע. הוא מוביל אותה אל תוך
הבית והם נעלמים בו בעוזבם את הגינה הגדולה ואת הכלבים המנסים
לחמוק פנימה.
הדלת נטרקת מאחוריה והיא מוצאת את עצמה במסדרון חשוך המוביל
לחלל מואר באור עמום. הוא מוביל אותה לסלון המעוצב הקפידה, לא
לפני נשיקה נוספת, מעמיקה ויסודית יותר מזו שהייתה בחוץ לפני
רגע. הם מתיישבים על הספה. מכאן ואילך מתחילה שיחת סרק,
חיוכים, ליטופים ומבטים בעיניים ספק נוצצות- ספק עייפות. שושנה
נמצאת שם, נותנת לו את התחושה שהיא אתו, מעבירה את ידה על
מכנסיו, פניו ועורפו. אך תוך כדי היא בוחנת. בוחנת את מדף
התקליטים, את כורסת העץ המתנדנדת בפינה, את השטיח הדהוי והיקר.
הגבר שלצידה הוא עובדה מוגמרת - אין לה אינטרס לתהות יתר על
המידה על קנקנו, הסביבה מעניינת אותה הרבה יותר. הכל כאן מאוד
מוקפד, אפשר לומר על גבול הפדנטיות. גם היד השעירה העושה דרכה
מתחת לחולצתה, אל הכתף החמה, יודעת בבהירות מה היא עושה -
ממלאת את הפונקציה ביעילות. נראה כי האובייקט היחידי שלא מודע
למטרתו במרחב הזה, היא שושנה עצמה. השאלות חוזרות אליה עם
מוזיקת הג'אז ברקע. מדוע הגיעה לכאן? הם מעשנים. שושנה מאפרת
ותופסת את עיניו על האפר שפספס את המאפרה הכבדה ונחת על
השולחן. כן, בהחלט פדנט. אך זה כלל לא מטריד אותה, היא הרי לא
מתכננת פה מערכת יחסים. היא באה כדי שישכב אתה, כדי שיהיה
הראשון שידע את גופה. למה דווקא עכשיו? שושנה מתרכזת בשאלה
הזאת, מתרכזת גם באזנו השמאלית תוך כדי ליקוק ממושך. כך צריך-
היא בטוחה. אמה של שושנה ילדה אותה לאחר שבעה חודשי הריון
בלבד. כמו אז, כאשר שושנה יצאה לאוויר העולם - משהו בער, משהו
דחק בה - כן עכשיו, הסיבות נעלמות. שושנה פשוט ידעה שכך צריך -
להיוולד עכשיו. ומה יביא האקט הזה? "האם זוהי לידה מחודשת?"
תוהה שושנה, תוך כדי שהיא מתרוממת, מפסקת רגליה על ברכו
השמאלית ומתיישבת עליו. היא יכולה להרגיש אותו עכשיו. גם היא
גואה בקרבה - אין הגותה בינה לבין עצמה פוגמת בהנאתה לרגע אחד.
"יתכן" היא עונה לעצמה על השאלה וקוברת את ידיה מתחת לחולצתו,
על חזהו השעיר. מאז ומתמיד זוכרת את עצמה שושנה כעושה דברים
מבלי להבין. היעוד פוקד אותה בקביעות וללא הסברים, ולא משנה
כמה היא מתאמצת להבין. תכופות היא תוהה האם בסוף המסלול יקרה
מישהו או משהו בדרכה שיסביר לה את הסיבות לכל אותן החלטות
ויכריז על הפרס או על אות הקלון. היא מתקנאת באנשים שיודעים את
המטרה למעשיהם, או לפחות מצהירים על כך, כמו רופאים ואנשי דת
למיניהם. הרבה יותר פשוט לה, כמובן, לבחורה דתייה, לתכנן את
הלילה הראשון שלה.
הוא אוחז בידה וקם, מציע להראות לה את שאר הבית. היא יודעת למה
הוא מתכוון ומחייכת. הם עולים במדרגות הלולייניות כשמהנישות
בקיר מביטים עליהם פסלונים אפריקאים, דמויות קטנות ושחורות
שנועדו להחרט בזכרונה של שושנה כעדים למעשה. בכניסה לחדר השינה
הם עומדים ומתנשקים. "זה כבר כמעט כאן" שושנה עוצרת את נשמתה,
בעוד הוא לוקח את ידה וממקמה על קדמת מכנסיו. לפני הכניסה
להיכל הקודשים נושרים חולצתו, מכנסיו, מכנסיה וחולצתה. לפני
העלייה למיטה הוא משחק עם העמעם, מנמיך את האור למינימום
האפשרי. שושנה מושיטה את ידיה ופוטרת אותו מלבושו האחרון. כך
עושה גם הוא. הבמה מוכנה וכך גם השחקנים, האחד מדקלם את
שורותיו וממלא אחר הוראות הבימוי בדיוק מרבי, בעוד האחרת אינה
מודעת כלל למהות המחזה. אך היא משתפת פעולה עד הסוף ללא
הסתייגות, בעודה ממשיכה לחשוב. המחשבה לא גורעת מהנאתה. מאז
ומתמיד הצטיינה שושנה בחשיבה אובייקטיבית. חשיבה על חשיבה. היא
יכולה לנתח בפשטות את המנגנון של המכונה המורכבת ביותר וזאת
מבלי לפגוע בפעולתה, בלי לגרוע טיפה מעוצמת הכאב או העונג שלה
עצמה, וכל זאת גם כאשר יעוד המכונה נסתר.
והמכונה פועלת היטב, משומנת, במלוא העוצמה. שושנה נאנחת בקול
בזמן שאותו גבר זר, מבוגר, מגלה את סודותיה הכמוסים ביותר,
אותם לא גילה איש לפניו. האקט נמשך כעשרים דקות. העונג של
שושנה מתגבר, שלב אחר שלב, יחד עם עוצמת אנחותיה ותנועות
ירכיה. המחשבות לא טורדות את שושנה - הן פשוט נמצאות שם, כמו
לא תלויות באקט בכלל. הוא עושה לה טוב, מתגבר בתוכה, עד לרגע
הפיצוץ. ושושנה מתפוצצת. פיה מתעוות, כפות רגליה מתעקלות
בפוזיציה לא טבעית ועיניה נפקחות להביט בעיניו - בהן היא לא
רואה מאומה מלבד השתקפות עיניה שלה. וברגע המיוחל הזה, כל
המחשבות המונחות בראשה תוקפות אותה. אלפי מחשבות מפוזרות
שלאלפית שנייה אחת נארגות לכדי אריג מושלם של איזו סיבתיות
קוסמית ובמרכזה שושנה. כל כך הרבה הגיון יש ברגע הזה, הכל כל
כך נכון. אבל הזמן קצר מדי ושושנה מרפה. מרפה מן הגבר שמעליה
כשם שמחשבותיה מרפות וחוזרות להתפזר. את מה שהבינה שושנה באותו
שבריר שנייה אין היא מסוגלת להסביר לעצמה כרגע ולהשליך על
מצבה, אבל היא יודעת שזה טוב, יודעת שזה הגיוני ונכון.
הוא לוחש לה כמה מילים בקול הנמוך שלו, קם וניגש לאמבטיה.
שושנה מתלבשת בשקט, יוצאת מהחדר, יורדת במדרגות הלולייניות.
היא מעבירה מבטה על כל אותם עצמים בבית שזו להם הפעם הראשונה
והאחרונה שיראו את שושנה. היא יודעת שכאשר יצא מהאמבטיה לא
ימצא אותה ואולי יתאכזב, אך זה לא משנה לה. הוא מילא את ייעודו
הלילה. הלילה הראשון של שושנה. ראשה רגוע, מרוקן ממחשבות. היא
חוצה את הסלון לעבר הפרוזדור החשוך, ובבואה לפתוח את הדלת היא
רואה לפתע הכל. רואה את עתידה, את חייה. הסיבתיות אמנם נעלמת,
אך הכל שם. שושנה רואה ויודעת. יודעת מה יקרה ומתי, לאן תלך
ומה תעשה. היא יכולה לראות שם את הבכי ואת הצחוק, את המפלות
והעליות, יודעת בדיוק מתי תהיה אומללה והאם תהיה מאושרת. הכל
שם - העתיד שלה.
שושנה עוצמת את עיניה, עוברת את מפתן הדלת ופוקחת אותן שוב.
האוויר הקר של הלילה. שני הכלבים מתקרבים אליה ומקשקשים
בזנבותיהם. "הכל היה, עודנו, ויהיה בדיוק כפי שצריך להיות"
אומרת לעצמה שושנה בידיעה ודאית. עיניה מחייכות, היא פותחת את
השער ויוצאת מן הבית אל הרחוב הלילי, בעוד שני הכלבים מלווים
אותה במבטם.