קמתי בבוקר, קרני השחר הראשונות כבר יצאו.
מסתכלת מסביבי, מתמתחת, מישירה מבט לעבר החלון.
אורנים,
שוב אורנים.
די כבר, נמאס לראות אותם.
ככה כל בוקר מחדש, אלפי אורנים תמירים מציצים לי אל מחוץ
לחלון. גבוהים, חטובים, מסוקסים.
אז מה אם הם בעצם רק עצים.
מסתובבת במהירות, כמו בלרינה על רגל אחת, עם הגב אל החלון.
מכופפת את הגב, מורידה חולצה.
צריך להיתארגן..
השכמות שלי נחשפות. הכתפיים העגולות המובלטות בולטות עוד יותר
על רקע שאר הגוף.
בוחנת את עצמי במראה שניצבת מולי -"כרגיל, כרגיל....שוב הקילו
הנוסף הזה".
שוב מתמתחת.
שאגה קטנה של עייפות, ספק פיהוק ספק היתעוררות יוצאת מפי. לא
רוצה להיתלבש... וקר כל כך.
מציצה בחטף שוב אל עבר האורנים. הם בינתיים מתנועעים לפי קצב
הרוח, והיא חזקה מאוד היום. בחדשות אמרו שהיא תהיה במהירות של
כמה עשרות קילומטרים לשעה. מזוויות הראיה שלי בחדר, ישר על
הצמרות של האורנים, הם נראים כמו אנשים אבודים.
שוב מתמתחת. הבטן נחשפת, עצמות האגן מתבלטות מקו המכנס.
"את יודעת,אז אולי בכל זאת שוב ירדת במשקל. סליחה, לא ירדת,
התחתכת והתחטבת." - אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי. שוב
האנקדוטות האלה של הדיבור לעצמי, ככה כל בוקר. העלאת ביטחון
עצמי זה דבר חשוב, במיוחד כשאת לבד כל כך הרבה. הוא כבר לא כאן
בשביל להעלות לך את המוראל, אני מצדדת בעצמי. מותר לך לעשות את
השטויות האלה. הרי זה נישאר בינך לבין עצמך. מחייכת.
מסיטה מבט לעבר הכניסה לחדר. אין אף אחד באופק. המיסדרון ריק
ומבריק עם קרני השחר שחודרות מעבר לזכוכיות.
בוקר.
בוקר מואר וזוהר. בוקר בודד וחודר.
בבדידות מזהרת שכזו.
מסיימת להיתלבש. אחד הג'ינסים שלי מלפני שנתיים בערך. הוא קרוע
קצת בירך, נראה תיכוניסטי אופייני, והוא גם נעשה גדול עלי,
יותר מדי גדול עלי. חוטפת סריג בחופזה מהמדף העליון, מתלבשת
ברעדה.
קר בבית.
נועלת נעליים, הפעם גבוהות. כמה שיותר גבוהות יותר טוב. יותר
פלטפורמה ויותר גובה יותר טוב. הוא הרי כבר לא כאן בשביל להגיד
עלי שאני נראית כמו סוג של קולב כשאני נועלת נעליים כאלה.
הוא כבר לא כאן....כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו?
והפעם לפני? והפעם לפניכן? סופרת את הימים, לא כל כך הרבה כמו
שהיה נדמה לי בהתחלה. אבל עדיין מספיק. מספיק בשביל להרגיש את
תולעת הגעגוע שניכנסת לי לגוף ומתחילה להישתכן שם. כל יום
שעובר היא רק יותר משמינה, מנחת כמובן. גודלת ומתפתחת, אוכלת
אותי מבפנים.
"הוא רק הלך לצבא..הוא עוד יחזור. זה לא סוף העולם. ואת יודעת
את זה!"
שוב המנטרה הזו שאני מנסה להכניס לעצמי שעות נוספות לראש.
החברים המנטליים גם אומרים את זה כל פעם שאני מדברת איתם.
רק חבל שאני יכולה רק לדבר איתם, ולא לעשות עוד דברים.
מתה לצאת מהבית הזה. מין סוג של כלוב ענק וחדיש, מין סוג של
מקום שאמור לתת תחושת חמימות כלשהי אבל ללא הצלחה. הוא עצום
מדי בשביל לעמוד בדרישה הזו. הקור כאן חודר לעצמות, הידיים שלי
קרות כמו קרח, והוא לא כאן בשביל לחמם לי אותן. לקחת את היד
שלי בידו ולכסות עליה ביד השנייה בניסיון נואש להפשרת היד.
בפעמים הראשונות הוא באמת לא הצליח להפשיר אותן. הן נשארו
קפואות ועקשניות. הציפורניים שבקצות האצבעות המאורכות והדקות
נישארו כמו תמיד, צבועות במין סגול-כחול.  "נסיכה שלי...את
בטוחה שהדם שלך אדום?" היה אומר בציניות מהולה בהמון אהבה,
שהייתה ישר מעלה חיוך על הפנים שלי. ואז הוא גם היה מחייך,
והמעגל היה מושלם.
בסופו של דבר, אחרי כמה ניסיונות, הוא היה מצליח לחמם לי את
הידיים. מצא את הפיתרון, בהמון אהבה וסבלנות. מחבק אותי חזק
ולא עוזב, מעביר יד בשיער הקש המוארך וליטוף מסובב על הכתפיים
המובלטות, העגולות.
"אני אוהב אותך" היה לוחש באוזני, ואני הייתי נמסה. גם הידיים
העקשניות שלי, שלא רק דם זרם בהן אלא נוזל כחול ומקפיא עורקים,
נענו אליו.
הדם החם, האדום, מתחיל לפעפע. החיוך נפתח ושורה של שיניים,
לבנות וצחורות, מסודרות כמו חיילים ניפרשו לפניו.
בצעד ראשון של אחרי השיחרור, הייתי קופצת עליו ומחבקת אותו.
רוצה שיאחוז בי כמה שיותר חזק, שלא אפול מרוב אהבה.  ואני כל
כך אוהבת אותו, לא מפסיקה לאהוב אותו, לא מפסיקה לחשוב עליו.
הוא פשוט נמצא במחשבתי תמיד.מצא מקום בצד הפנימי של המוח, פתח
כיסא מתקפל שהביא עימו ונשאר שם לתמיד, מחלק הוראות ללא
הפסקה.
והבדידות משוועת.
אני מפליגה בזיכרונות עליו שנישארים טריים לאורך זמן. חיוך
גדול, ללא סיבה, נפרש על שפתיי. אני יודעת שהוא יבוא, אני
יודעת שהוא קשור. מביטה על הקשר שעל פרק היד-הוא שריר וקיים.
הוא יגיע, השאלה מתי, ורק שלא יכאב לי עליו, בבקשה, שיחזור
בשלום.
אני אוהבת אותו כל כך.
והוא לא כאן, שוב, כדי להרגיע את הפארנויות שפורצות, להסביר
שהוא עוד מעט חוזר, שהכל יהיה בסדר.
שהקשר לא ייפרם. אחרי הכל, הוא חזק וקיים..
והמעגל, גם אם במרחק, מושלם.

5.2.2004