כשבנאדם מת שמים אותו באדמה, אז למה כשרוצים לדבר איתו אח"כ
מדברים אל השמיים?

בדרך הביתה יש כמה ספסלים אשר משקיפים על ההרים המשתרעים סביב
עירי הקטנה. ומשקיפים גם על הכפרים הערבים המקיפים אותנו.
תראו איך לכל דבר יש יתרונות וחסרונות, אפילו לנוף כל-כך יפה.
התיישבתי על הספסל הקבוע עליו אני מתיישבת בדרכי הביתה. אך לא
כדרך קבע, אלא רק כשאני פוסעת לי על המדרכה, המכוניות חולפות
במהירות לצידי, הרוח הולמת בפניי, אני מנסה לשאוף אוויר צלול
לראות המעושנות שלי אך... משהו מונע בעדי, אני מרגישה עצורה,
חנוקה... כן, אני מכירה את ההרגשה הזו... הדמעות, הן מסמנות לי
שהן רוצות לפרוץ. לא רוצות, משתוקקות!
אח! זה כואב! כואב בלב... טוב, נו בסדר, תפרצו! זה יקל על
הסבל.
אז התיישבתי, בהיתי באורות הרבים של העיר והכפרים, על המכוניות
ועל כל האנשים הממהרים. הם ממהרים בעודי פה, תקועה!
נו, תפרצו! תפרצו כבר דמעות חוצפניות! מתהוללות בתוכי באמצע
החיים!
היו תקופות בהן בכיתי, אך רק משמחה, מהצחוק המתגלגל עד שכואבת
הבטן וכואבות הלחיים!
היום, גם כואבת הבטן, אבל ממשהו אחר.... ובעיקר כואב - הלב.
אילו רק יכולתי לעמוד מול מישהו לספר... לספר הכל, כל מה שבלב,
כל מה שמציק, כל מה שכואב...
אך אינני מסוגלת. הבושה תהרוג אותי. ומצד שני, אם לא אספר גם
אמות... אני הורגת את עצמי...

וכך מחשבות על מוות החלו להציף את ראשי, בעוד הדמעות מציפות את
עיניי. ואני כולי מוצפת! מוצפת ו... טובעת! אחזתי בידי את
המפתח של ביתי, ככלי הגנה, אי אפשר לדעת איזה אנשים מסתובבים
עכשיו בשעות כאלה. אולי אפילו יותר פסיכים ממני...
ואני חושבת לעצמי שבעצם מה איכפת לי אם מישהו יתקוף אותי...
בכל מקרה אמות בקרוב ועדיף שזה יהיה על ידי מישהו זר ולא על
ידי מישהו כה קרוב אליי - אני. בהיתי בחלק המואר בספסל ע"י פנס
הרחוב, בהיתי במפתח שבידי. תמיד רציתי לחרוט משהו על ספסל, כמו
שכולם עושים, אבל לא את השם שלי, כי הוא לא שווה כלום, אלא
משהו... לא ידעתי בדיוק, אז פשוט התחלתי לחרוט ולאט לאט
החריטות הסתמיות התחברו למילים:
חיים = מוות.

מה? מאיפה זה יצא? אני חשבתי על זה? אז כנראה שלפעמים באמת
יוצאים ממני דברים טובים, רק חבל שהם נולדים מתוך דברים רעים
ונסיון מר...
יש משפט שאומר שמהיום שאנחנו נולדים, אנחנו בעצם מתחילים למות.
משפט נכון, אבל מעולם לא התעמקתי בו. כנראה כשתחושות של מוות
תוקפות אותך אתה מתחיל פתאום לנצל קצת יותר מ-5% מהמוח ולהתעמק
בכל מיני... פילוסופיות.
מוות... לך תבין מה זה עושה לבנאדם...

למשך שניה נוספת בהיתי בחריטה על הספסל והתרוממתי ממנו. באותה
שניה התחיל לרדת גשם על ראשי החשוף. גופי לא היה חשוף, אך לא
מפני שקר, זה סתם תירוץ, הקור האמיתי שורר אצלי בלב. גופי לא
היה חשוף מפני שאני מפחדת לחשוף אותו. בדיוק כמו שאני מפחדת
לחשוף את מכאובי לבי.

אני רק נזכרת במבטי האכזבה של אמי כשהיא בוהה בי ומרגישה שהלמו
בלבי עם מחבט! מרגישה דמעה כה כבדה זולגת מעין ימין, זולגת עד
שמגיעה לשפה. הטעם מלוח יותר מהים... מעולם לא נפגעתי כ"כ
ממבט. יותר כואב ממכה הולמת על הראש, יותר כואב מסטירה מצלצלת
בלחי תפוחה, פשוט יותר כואב.
מי יודע, אולי בלי המבטים האלה היה לי טוב עם עצמי? אולי לא
הייתי מתייסרת כל-כך כל יום ומתפללת לשמיים, למתים, שלא אגמור
כמותם! כשגופי באדמה ונשמתי ברקיע... בעצם אולי שם אמצא
מנוחה...
וכשירצו לבוא אליי בטענות, הם לא יבואו אליי, הם יבואו בטענות
אל השמיים...