בומבדיר החלומות, רוכב על חרטום המכונה האלוהית המעופפת.
יש לו סרבל סקסי להדהים, חמוקי הסרבל הזה יופיעו בחלומות הלילה
הכמהים הנלבבים הצורחים שלי.
הוא לא נוסע לשום מקום.
וגם לא חוזר משם.
הוא פה, stand still - ויש לו משימה מורכבת לבצע. לא פשוט
בכלל.
הוא  מתכוונן אל עבר הערפל הסמיך האפרפר הזך, הנע במקביל אליו
- זה הנקרא עננים, בפי משוררים וטמבלים אבודים.
הוא מאיים עליו ברכות - ממול. ליד. קרוב.
אחרי זה הוא חודר אליו ברכות
הוא נכנס ויוצא, מתיישר, אוסף את עצמו
מותח כנפיים
רועד כמעה
ושוב, חודר אותו ברכות מדוייקת. מעלס אותו בין כנפיו.

"בוא נפוצץ את קרביו של הקטן הזה" הוא מסנן מבעד לקסדת חזקים.

מיכשור דיגיטלי מתייפח בצווחה דקה, שפיכה מהירה, ושוב זיקפת
חרטום גאוותנית.
אורגזמה מלאה הוא יביא לו, לחמקן הקטן.

הוי ענן נידף, ענן בתול, שרצה רק לשייט בשמיים ריקים עוד ועוד-
לרחף בלי מחשבה. להיות.
עכשיו הוא ענן  פורה, כבד, נאנס, כהה,
מתקפל אל תוך עצמו בעווית אחרונה של חופש
יורק את עצמו לדעת למטה למטה -
ורטיגו של טיפות רותחות.
והמזריע המאדר פאקר - ממשיך לענן הבא.
יש לו עוד שתי הזרעות עד הצהריים וגם קבע לקפה עם ההיא
בהרצליה.