הוא ישב בחדרו. אמו דפקה על הדלת. "יקירי, החבר שלך כאן." הדלת
נפתחה, ולחדר נכנס חברו הטוב. לרועי לא היה כוח ליצורים
המטופשים, הטיפשעשרה המחוצ'קנים בני גילו.
"עופו מפה." צעק למוטי ולאמו המופתעת, שמההלם פשוט נשארה לעמוד
שם. בנה יחידה, התכשיט, צועק עליה, ועוד אחרי כל מה שעשתה
למענו! 16 שנים עבדה וטרחה, ועכשיו הוא מביך אותה קבל עם
ועדה?! לא יקום ולא יהיה. היא בקשה סליחה ממוטי, שבינתיים הריץ
בראשו תסריט איך טרקטורון דורס את רועי ועושה ממנו עפר ואפר,
ולוותה אותו לפתח. "אל תדאג מוטי, רועי כבר יצלצל אליך פעם."
אמרה, וסגרה את הדלת.

"זהו זה, רועי." האם פרצה לחדרו של רועי. "נמאס לי ממך. 16
שנים אני מגדלת אותך וכך אתה מחזיר לי? משפיל אותי לפני
מוטי?!" "שתקי כבר, ותסגרי את הדלת מאחורייך. את הכנסת לי מלא
חייד..." לרועי לא היה זמן לסיים את המשפט. אמו, שהיתה אישה
חלשה בדרך כלל, תפסה אותו וזרקה אותו דרך החלון. אחריו היא
זרקה את התיק שלו, את הבגדים שלו ואת הדיסקים שלו. "ושלא
תחזור." אמרה, וסגרה את החלון.
רועי לא ידע מה לעשות. לגבי אמא שלו לא היה אכפת לו, וגם מוטי
לא ענין אותו במיוחד. אבל מה עם כל החיידקים שסביבו?
רועי פחד מחיידקים. הוא ראה אותם בחלומותיו. מפלצות ירוקות עם
שלושה ראשים שמאיימות לטרוף את הכוח שלו. הוא למד הכל על
בריאות. הוא קרא את כל הספרים שיש לקרוא, הכיר כל מחלה ואת
התרופות שלה, ופעם אפילו הרצה לאבא של מוטי, שהיה רופא, על
מחלה נדירה.
רועי ידע, שברגע זה החיידקים מקיפים אותו מכל כיוון, נכנסים
אליו לגוף ואוכלים אותו מבפנים. הוא צרח והתחיל לרוץ. באפיסת
כוחות התיישב על ספסל בגן הציבורי של העיר. הוא התכרבל לתוך
עצמו, בוכה בחוסר אונים. אמא לא צחקה. הפעם זה היה סופי. יופי.
אבל מה עם כל החיידקים? איש אחד התיישב לידו והתחיל לעשן. רועי
קם והתחיל לרוץ. הוא היה במירוץ נגד הזמן. החיידקים כמעט כיסו
את כולו. הוא הרגיש אותם. הוא רץ ורץ ורץ. מדי פעם עצר קצת,
לנשום.
אנשים שאלו אותו. "לאן?" "אני בורח מהחיידקים." אמר, והתחיל
שוב לרוץ. ואז עצר. "ממה אני בורח? הנשימה המהירה רק מכניסה את
החיידקים יותר מהר פנימה, והם הרי בכל מקום." הוא התיישב.
"זהו, מעכשיו אני חוסך אנרגיה. אני לא עושה כלום, ואולי אז הם
לא יכנסו אלי." וכך נשאר. הוא לא אכל ולא שתה, ולכן התייבש.
פינו אותו לבית חולים. הכניסו לו מחט, והוא ידע שמצא את מקומו.
"תכניסו אותי לבידוד." ביקש. "יש לי צרעת." מנהל בית החולים
הגיע, וחתם עם רועי על הסכם. רועי ירצה על מחלות, ואז הוא יוכל
להשאר בבידוד.

למזלו של רועי, ולאסונו, יש הרבה מחלות, וכל הזמן מגלים יותר,
כך שאם הוא לא התגבר על הפחד הוא עדיין שם היום, מרצה.