קודם כל האקספוזיציה, כי לסיפור קצר יש הרבה מגבלות.
בכל הממלכות הנסתרות קשה למצוא שכמותי, המתענגת בגלוי על עצם
הוויתי, שלא פילוסופית חקרנית, בעיני ילד בוחנת הכל.
אני בחורה קטנה ודהויה, אבל אם תביט עמוקות, תגלה בי דברים
נסתרים רבים, כמו הניצוץ החבוי בעיני, או השובבות בתנועותי.
כמו בכל סיפור, עכשיו מגיעה העלילה. ראו אותי פוסעת במשעול
הזכרונות ברגל קלה, היות ולמרות שרבים לי, אין מעיקים הם. כמו
קוסם דגול אני הופכת כל כאב עצור,תאווה כבויה, סבל אין-סופי,
זעם ושנאה לאלפי נצנוצי הוויה מכושפים ואורגת אותם למתאר חיי.
אלה שראוני ארבו ותפסו את מחשבותי, מאלצים לבוא ולהתעמת עימם,
לשבת בחדר- תשוקותיהם החשוך ולטוות גם להם מארג מכושף. כבר כמה
ימים שכוחה אני בדמיונות אנשי הדממה, אלו שאינם מרגישים את
חייהם, שהעולם אינו זורם דרכם. נעה במבוך של קשרי מסתבכים
וגורדים, וחרב אין עימי.
והשיא: ואמצא עצמי לכודה וחבוטה מגורלות, אך אז הגיע נסיך
המקרים וההבזקים לשחררני מכלאי המקולל, להוליכני אל בית נצנוצי
שאבד לי בחשכה, ולעטות שובבות בשנית.
אפילוג: יש שיאמרו : הנה קמה אחת ומספרת על הצלה ביד אחר, אך
אני יכולה לערוב לכל דברי, ואף להוסיף שלולא הרהורי שפנו אליו,
לא היה מוצאי.
לכל המלעיזים הפמיניסטים אגיד רק זאת: צאו מכלא המרירות
והתעמתו עם הפחד. כל אחד זקוק לעזרה לפעמים, וככל שתחלקו יותר
תזכו ליותר, בדרך כלל.