"אמא, ניסע לגן החדש היום?"
-"כן חמודה, ניסע עוד מעט"
"אמא, דובי יכול לבוא איתנו?"
-"כן חמודה"

שירה ואמא עולות על האוטובוס, שירה מחזיקה את היד של אמא חזק
חזק ודובי מחזיק את היד של שירה...
אמא מתיישבת, לידה שירה...
בתחנה הבאה מתיישב ליד שירה חייל עם רובה גדול, שירה קצת
מפחדת...היא אף פעם לא ראתה רובה כזה גדול ובטח שלא נגעה באחד
- בעצם, שירה אף פעם לא ראתה במציאות אף רובה, ולא שיחקה עם
אחד... אמא לא מרשה לשירה לשחק ברובים, ושירה כבר יודעת שמלחמה
זה לא טוב וחיילים צריכים רק לשמור עלינו, ואף פעם לא לירות,
אז שירה לא מפחדת...

"במלחמה מתים הרבה אנשים, נכון אמא?"
-"נכון חמודה"
"ובמלחמה אין מנצחים, נכון אמא?"
-"נכון, גאונה שלי..."
"ולמה אבא מת במלחמה, אמא?"
-"את זה אני לא יודעת, חמודה"
"אז אמא, למה אלוהים לא מפסיק את המלחמות?"
-"גם את זה אני לא יודעת, ילדה שלי"
"ואבא? למה הוא לא מפסיק את המלחמות... הוא יכול, נכון?"
-"אולי חמודה, אבל שאת תהיי גדולה כבר לא יהיה צבא..."
"מבטיחה?"
-"מבטיחה"
"אמא, אני לא רוצה להיות בצבא, החייל הזה יכול לשמור עליי
תמיד..."
החייל מסתכל על שירה ומחייך, שירה מחייכת בחזרה את החיוך המתוק
שלה...
"אני אשמור עלייך" הוא ממלמל,
אמא שמחה...

"קיוויתי ילדה שלי, אבל לא ידעתי שתהיי מלחמה, ושעכשיו אבא לא
יתגעגע אלייך יותר."

אמא מחייכת, מזילה דמעה... מרפרפת בעדינות באצבעותיה החרוטות
על האבן:
"שירה, זכרך יהיה בלבנו לעד..."