שנים רבות אחרי שעזבה אותו הוא פגש אותה ברחוב צדדי, קרוב
למרכז העיר. השנים הפכו אותו מריר יותר אך מלא אמונה, ואותה הם
הותירו יפה כשהיתה ותמימה כשהיתה, רק עננת עצבות קלה, שאולי לא
היתה שם קודם לכן, ריחפה כעת בזווית עינה.
כשראה אותה, לא הבחינה בו בתחילה. היא היתה, כבשנים עברו, בוהה
בחלון ראווה של חנות ספרים, לא שמה ליבה לכך ששולי מכנסיה
נרטבו בגשם, ושחסרי הבית נועצים בה מבטי זימה ורשע.
"מתי תאהבי אותי שוב, יעל?" הוא אמר לה, והיא הסתובבה, בחדות
של אדם שהעירוהו מחלום יפה, וראתה אותו סוף סוף.
"שלום יעקב, אתה נראה עצוב".
"אני באמת עצוב, אבל לא באמת רוצה שתאהבי אותי שוב. מה
שלומך?"
"למה אתה עצוב, יעקב?"
"כי אני רואה אותך עומדת כאן, כמו שתמיד היית עומדת. המכנסיים
שלך רטובים".
"אני יודעת. אתה רוצה אולי ללכת לשתות קפה?"
שלבה את זרועה בזרועו, כרך את לבו בליבה, והם פנו לבית קפה
קרוב והתיישבו בו. חסרי הבית עקבו אחריהם במבטיהם, הפעם מלאי
אהדה.
"מה קרה לך, יעקב?"
"לא קרה לי שום דבר".
"אז למה אמרת שאתה עצוב?"
"כי המכנסיים שלך רטובים, כבר אמרתי".
"אתה רוצה שאני אוריד אותם? זה יעשה אותך פחות עצוב?"
"לא, יעל".
הם לגמו מכוסות הקפה שלהם בדממה. הגשם התחיל לרדת, כהרגלו
בחורף. ברקים פילחו את השמיים חסרי הכוכבים. מכוניות עברו
וחלפו לאיטן, מעלות גלים של מים ומנפצות אותם על המדרכות.
"למה לא שכחת אותי, יעקב?"
"איך יכולתי לשכוח? העיר הזאת היא שלך. בכל פינה יש הדים
ורמזים ליעל- בגנים בהם הלכנו, בספסלים עליהם ישבנו, בקרנות
בהן החזקנו ידיים, במסעדות בהן חגגנו את ריבינו, איך יכולתי
לשכוח אותך? איך יכולת לשכוח אותי?"
"לא שכחתי, יעקב, פשוט חייתי"
"והזכרונות? אין לך זכרונות טובים?"
"כן, אבל הם רק זכרונות. הגנים, הספסלים, הקרנות, המסעדות -
כולם נארזו בקופסא שקוראים לה 'יעקב'. זאת קופסא מאוד יפה
ויקרת ערך, ויש לה מקום של כבוד על המדף של חיי, אבל זה לא
עכשיו"
"ומה עכשיו?"
"עכשיו נתנשק ונלך כל אחד לביתו"
יעקב קם, הביט ביעל והלך לביתו כשהוא מותיר אותה שם, בקופסא
שקוראים לה 'יעל', ועדיין לא מבין שום דבר.