וכל מיני נופים עירוניים חולפים בדרך, אבל האדם שנוסע לא קשור
אליהם כלל, כמו שאינו קשור לשיר שמתנגן עכשיו ו"אגד בדרך שלך"
כתוב על הרכב שעומד לפני האוטובוס בו הוא ישוב, והנסיעה הזו
נראית לאדם לא ממשית ותלושה. האדם חושב על כך, והרעיון נראה לו
מוזר קצת ומצחיק באופן מסוים "תן שעה מחייך וקבל אותך במקום
אחר." והאדם חושב לו שהאוטובוס הוא מיקרוקוסמוס שכזה, והוא
מחייך לעצמו בחושבו כמה חכם הוא על כך שהוא חושב במילים
מנופחות. גובהו של האדם הוא 1.90 ולכן הוא מתנסה בכל מיני מצבי
ישיבה, אך עם זאת לא מוצא את התנוחה הנכונה, וכל פעם שהוא משנה
את צורת הישיבה שלו האישה הגוצה שיושבת לפניו נאנחת ופולטת
מעין הברה של חוסר רצון. מהיכן שהוא יושב הוא רואה רק את שערה.
יש לה שיער ג'ינג'י  קצר ופנים חמוצות, ממה שראה כשהסתובבה
אליו פעם אחת. האדם מפנה את מבטו לנוף שוב, רק שהפעם הנוף
התחלף לכפרי, ופתאום תוקף אותו חשק לנשום אויר רענן והוא מצלצל
בפעמון, רק שעד שהאוטובוס עוצר, אחרי זמן מה, כבר עובר לו החשק
והוא נבוך עם הפתח הדלת האחורית, היות ואינו רוצה לרדת. האישה
שוב מסתובבת אליו ונועצת בו מעין מבט זועם, על שהוא מעכב אותה
בדרך ליעדה, והוא מוצא את העניין מרגיז במקצת. ואז הוא שוב
בוהה בעורפה הצחור, נכלם.
האדם מעונין לנהל איתה שיחה בכל זאת והיא, כאילו חוזה את
מהלכיו, פוצחת בהמהום חרישי ומתרכזת בו, והאיש שוב בוש בעצמו.
הוא מצלצל בפעמון והפעם יורד מהאוטובוס ומשתעל שיעול של
חשיבות, כמו לפתוח בנאום. הוא בטוח שהאישה מסתכלת עכשיו אחורה
בהערצה, והאדם מחייך לעצמו ומתחיל ללכת.