הם נוסעים ביחד במכונית. הוא נוהג והיא מסתכלת על החושך
מהחלון. כל הדרך מתל אביב החלון היה מלא באורות אחרים, נוסעים
ומשתלבים אחד בשני ועכשיו, בעמק, חושך מצרים. ברדיו הם שומעים
את התחנה הירדנית. חסן נותן בראש עם סשן בלוז ושירי נשמה. ארתה
פרנקלין מוציאה את הגרון עם עוד שיר אהבה שרק פעם יכלו לכתוב
ולשיר. ובחוץ חושך.

מפעם לפעם, כשהם עוברים ליד איזה קיבוץ, החושך מופר ואז היא
מסובבת את הראש שלה כדי שלא יראה שהיא בוכה. היא לא באמת יודעת
למה היא שונאת אותו. זה הרי לא אמור להיות ככה. לפעמים היא
מקנאת בחברות שלה, שטוב להן בחיים. כולם מסביבה נראים כל כך
מאושרים, אהבה בכל מקום, סקס, אלכוהול, צחוקים, סיגריות. איזה
אושר מדהים. ורק היא איתו. סובלת. שונאת. היא מדביקה את המצח
לשמשה. בחוץ חושך.

הוא פונה ימינה. הם נוסעים לעבר ההרים. מדי פעם ידו ממששת את
ירכיה, מפשפשת בתחתוניה, מפשקת את שפתיה. היא לא מגיבה. קפואה
במקומה, נותנת לגועל להצטבר בגרון ואז להתנדף דרך האף. ככה היא
מחזיקה מעמד כבר עשר שנים. היא הכי שונאת שהוא עושה את זה
והטבעת שלו נוגעת לה שם בטעות. זה קר וזה גורם לה לקפוץ וזה
גורם לו לשאול אותה מה קרה וזה גורם לה לפתח איתו שיחה. בלילות
שהיא ישנה היא חולמת שזה קורה ומתעוררת בתחושת גועל.

אבל עכשיו זה לא חלום. בעלטה שבחוץ היא מזהה פרדסים ומטעים,
והנה הגבול. חפיר עמוק ובתחתיתו הירמוך. ג'יפ צבאי עובר מולם.
בהתחלה היא חושבת לצעוק להם אבל אז היא חושבת מה לצעוק ומבינה
ששום דבר לא יעזור. הפנסים האדומים של הג'יפ מתעממים מאחוריהם
ומולם שום דבר.

הוא פונה שמאלה ומתחיל לטפס בעליות התלולות של רמת הגולן. עוד
עשר דקות הם יגיעו לקיבוץ ואז הכל יהיה מאחוריה. היא כבר תכננה
את הכל. ואם הכל ילך כשורה מחר בבוקר אף אחד לא ימצא אותה. שוב
היא מרכזת את מבטה באפלה ומנסה לדמיין איך הכל נראה בבוקר. הרי
כל כך יפה כאן בבוקר. הטבע מציג את מלוא הדרו, הכביש מתפתל
ויורד בדרמטיות בערוצים תלולים ולפעמים נדמה כאילו האוטו מרחף
באוויר. אבל זה בבוקר ועכשיו לילה ולמרות שהיא יודעת שכל היופי
הזה נמצא בחוץ היא לא יכולה לראות אותו. ליבה נשבר שוב ועיניה
מתחילות לדמוע בשנית, כאשר ידו מטפסת בשיפולי בטנה ומתכווננת
על פטמתה.

"התגעגעתי אליך." הוא אומר.
היא שותקת.
"גם את התגעגעת אלי?"
"כן." היא עונה באדישות ומפחדת שבכל רגע היא ממלאת את האוטו
בקיא.
"רוצה שנעצור בדרך?" הוא חצי שואל חצי אומר וקולו רועד
מחרמנות.
"אני עייפה."
"רק עשר דקות."
"לא."
הוא מסובב את האוטו שמאלה ונכנס לחורשה שהחבר'ה מהמחזור שלה
שיפצו לפני כמה שנים. הם נמצאים חמש דקות מהקיבוץ. הוא שולף
אותה מהאוטו וחודר אליה על הבגאז'. מאדי ווטרס מרעיד את
הרמקולים עם מאניש בוי: "הכל הולך להיות בסדר בבוקר". רק שיבוא
כבר הבוקר.

הוא מדליק סיגריית דאנהיל. הוא תמיד הביא פקט של דאנהיל כשהוא
חזר מחו"ל. היא לא סבלה את הריח. היא עדיין שרועה על הבגאז'
ותחתוניה מופשלות.
"כמה שאני אוהב אותך. כל השבוע חשבתי עליך. לונדון כל כך ריקה
בלעדיך."
"הבאת את מה שביקשתי?"
"כן." הוא אמר ושלף חבילה. בפנים היה שריג של "ליברטי".
"תודה."
"תודה לך. רק בשבילך חזרתי."
"תפסיק עם זה." היא מתלבשת חזרה במהירות. היא לא מצליחה להתגבר
על העצבנות שלה.
"מה קרה לך פתאום?"
"אין לי מצב רוח."
"עשיתי משהו רע?"
היא לא עונה לו ומתיישבת בתוך האוטו.
הוא נכנס ומתניע. כל הדרך לקיבוץ הם שותקים והוא לא נוגע בה.
רק אלה פיצג'ראלד מייבבת נהר של דמעות.

הם נכנסים לדירה החשוכה. הוא מדליק את האור והיא רצה לשטוף
פנים. כשהיא חוזרת היא מוזגת לו שלוש כוסיות וויסקי אחת אחרי
השניה.
הוא נרדם מהר מאוד - זאת לא היתה בעיה. השעה כבר 4:00. היא
לוקחת את התיק שלה ודוחפת פנימה כל מה שהיא צריכה. היא נעמדת
מול התמונה של אמא שלה ובוכה חרישית. הכל היה יותר טוב כשאמא
היתה כאן. עכשיו היא מתגעגעת אליה ומרחמת עליה. היא חושבת עליה
יושבת למעלה ורואה את מה שקרה כאן למטה אחרי שהסתלקה. ואז היא
כועסת קצת ובוכה שוב פעם, מנגבת את האף בשרוול ומעמיסה את התיק
על כתפה.

כשהיא עומדת לצאת כבר הוא יוצא פתאום בדרכו להשתין.
"מה קרה?" הוא שואל.
"אני הולכת."
"לאן את הולכת?"
"לא יודעת".
"תרימי טלפון?"
"לא נראה לי."
הוא מביט בה, שותק ועיניו מרצדות עליה.
"אתה לא תראה אותי יותר"
"אני יודע."

ואז היא נושקת לו בעדינות על שפתיו. היא נושקת לו והוא נרעד.
בשניה אחת הגבר שלה נבעט מחייה ומושלך לרחוב כמו עיתון ישן.
כאשר שפתיה נפרדות משלו היא מישירה מבט לעיניו שוב ומחייכת את
החיוך המקסים שלה. והוא נמס, מתרחק ומתנשם. לפני שיתחיל לבכות,
היא מסתובבת ולא רואה אותו יותר לעולם.

וכך היא מתרחקת ממנו והוא נשאר עומד בתחתוניו בפתח הבית.
האוטובוס הראשון כמעט מפספס אותה אבל עוצר לבסוף והיא עולה
עליו, משלמת לנהג ועושה דרכה למושב האחורי. היא כבר לא בוכה
עכשיו. היא פשוט מתכרבלת על הספסל ונרדמת בזמן שלייטנינ'
הופקינס משלב את העצבות בלחן מלנכולי בדיאלוג בין סבתא לסבא.