ילדת יערים קופצת ומרקדת עם עלי השלכת, שולחת אלי את ידה
ומזמינה אותי לרקוד- ואני רוקד איתה בשיכרון חושים כמו פעם.

ואני צעיר והילדה יותר ומשהו בי חורף, מקפיא את צעדי וקור בהבל
פי כמו סיגריה. טבעות של עשן מקיפות את נימפתי. צעדי מטביעים
קרח בשלכת ובאדמה ושינה נופלת על העולם, שמסרב לראות את בת
היער בטופרי הקרח שלי, והיא כולה אביב.
אני חושב שהזדווגות איתה תחזיר ימי צעירותי כקדם, והבל פיה
מתוק בפי ועיניה- איילה מבוהלת, צעקתה כפעמונים באוזני וגופה
חם ורך וצעיר והיא כולה בי.

נמפית שלי! מה קמת עלי בבית האבק והנפת עלי ידך, למען הגלותי
אל בית המוות? מה טעם שדוד מהחורף את מעט טעם האביב כשאת שופעת
אותו?

אצבעך היקרה, הזוהרת מאלפי קיצים מתוקים, הטילה אותי אל עונש
שאין מר ממנו.

מנודה!

שוב לא ארוץ חופשי באחו עם אותן ילדות יערים זהובות ומתוקות,
שוב לא אחזה ברגליהן הקלות המרקדות על העשב הרך, שוב לא אנשום
הבל פה חמים וצעיר ומתוק הנוסך בי מנעוריו.
שוב לא אחוש אותן בי, וצעירותי לא תחודש.
אני חש עצמי מתייפח, אהובה. עתה אצטרך לגנוב טעם נמפיות
בהורותיהן דלות החן ומרות הטעם.

שום נאום לא יעזור עתה, יקירתי. כל אנשי המוסר הבלים שבויים
בדמעת התום המתוקה הזולגת על לחי אפרסקית יחד עם גורל אכזר
לרצפה. אותה דמעה שליקקתי, שבע, לפני שנות קסם רבות.

אנשי המוסר שמתקנאים בי על עוזי, על גנבת הקיצים, נותנים לי
אלפי חורפים כעונש על תומתך האבודה, חורפים שאבלה בגילוף
נמפיות בטיפות גשם, ובשרידי עלים המזכירים את עורך הריחני,
אפוף ניחוח העשב והחיים, המתגנבים לבית המוות עם רוחות הסתיו
המנשבות.
הייתי רוצה להפוך את הרוח ולעוף על עלה כזה למעלה, דרך קרני
השמש החופרות להן דרך הסורגים שרידי קיץ וקמצוץ אור, להביא
לחורף זקן לחמם את ליבו הקפוא בזכר בנות יערים.