[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אור עופר
/
ליאור

שאיפה אחרונה מהסיגריה. צריך לחזור. הוא לבד שם.
היא זורקת את הסיגריה על האספלט השחור ומכבה במגפה.

הם אמרו שככה זה בשנה הראשונה.
בשנה הראשונה זה קשה.
הם מלמלו שהיא תאלץ להתרוצץ איתו הרבה. הם הסבירו, בחצי חיוך,
שהיא עוד תכיר את בית החולים מקרוב.
היא קבלה את הכל בהבנה. בהבנה? הו, לא. היא קבלה את הכל באושר
גדול.

9 שנים ושמונה חודשים.
9 שנים ושמונה חודשים היא חיכתה לו.

הציפיות, האכזבות, הבכי, המנוחות הארוכות, הכאבים העזים, גופה
המתפרק, תחושת חוסר האונים, חוסר הוודאות. חוסר.
לבסוף זה קרה.
900 גרם של גוף מצומק כבובה ופנים בגוון כחול כהה מחריד. טיפול
נמרץ. מכונת הנשמה. מחלקת פגים. אינפוזיות. אינקובאטור. זונדה.
מוניטור. רק שיהיה בסדר. רק שיהיה. ריאות לא מפותחות. אולי
בעיות מוטוריות. אולי אסטמה. אולי פגיעה מוחית. בשנה הראשונה
יהיה קשה. הנה, הוא עלה במשקל. יש התקדמות. קילו. עייפות
מצטברת. קטן. קטן. קטן. תפילות. רבנים. קמע. קורנפלור. חודש
שישי. שבוע 25. ניתוח קיסרי. עובר במצוקה. יהיה טוב. רק שיהיה.
הנה, כבר קילו מאתיים. כל הכבוד. עוד תצחקו על זה. הוא עוד
יהיה טייס. בשנה הראשונה יהיה קשה. בכי. הקאות. היסטריה. שגרה.
קפה מהמכונה. עיגולים שחורים. פחד. תרופות. סטרואידים. בדיקות.
הפניות. ייאוש. קילו שמונה מאות. חיוך. נסיגה. החייאה. חיים.
אימא. אבא. צינורות. יש אלוהים. יהיה בסדר. רק שיהיה. למי הוא
דומה. לא, עוד אין לו שם. דוקטור. אחיות. חצאי סיגריות. אוכל
טייק אווי. מבקרים. מברכים. כל כך קטן. חלומות. שתי קילו. אין
פגיעה מוחית. אולי בעיות מוטוריות. אי אפשר לדעת. טיטולים
מיוחדים. מיניאטוריים. תינוקות. הנה, הוא גודל. בשנה הראשונה
יהיה קשה. גם לי נולד פג. מותק, היום הוא עורך דין. רפואה
מודרנית. רפואה קונבנציונאלית. אז. פעם. היום. עכשיו. 9 שנים.
בעצם, כמעט עשר. עוד תצחקו על זה. בדיקת ראייה. בדיקת שמיעה.
מחטים. אינהלציה. מתי יוצאים מפה. הנה, כבר שני קילו ארבע
מאות. גאווה. שמחה. גבר קטן. חיים של אימא. נשמה של אבא.
סטריליות. מחלות ילדים. פגים נדבקים בקלות. חיידקים. חורף
ארור. בגדים חמים. הילד רואה. הילד שומע. הקלה. פורקן. יהיה
טוב. רק שיהיה. בשנה הראשונה יהיה קשה. גיל מתוקן. גיל לא
מתוקן. מתי הברית. יש עוד זמן. שני קילו שש מאות. מזל טוב.
יוצאים. אסור שטיחי קיר בבית. אסור לעשן. בלי מבקרים. אם הוא
נחנק אז תהפכי אותו. המולה. אהבה. חיבוקים. נשיקות. יש ילד.
אני אימא. רק בריאות. אושר. אושר גדול.

"מי נסיך של אימא? מי? מי ילד יפה? מי חיים של אימא? מי?"
הוא בוכה. בכי היסטרי שממאן להיפסק. גופו הקטן מתעוות.
"די, יפה שלי. אימא כבר לא יכולה לראות אותך בוכה". האחות
מגיעה.
"מה יהיה?" שואלת דניאלה בעייפות.
"אין מה לעשות. נעלה לו את החמצן".
"אולי תתני לו משהו לשיכוך כאבים? הילד סובל".
"הוא קיבל לפני חצי שעה שלוש תרופות שונות. בואי לא נעמיס
עליו. אוקיי? תנסי להרגיע אותו".

כבר אין לה כוח. מהצהרים הוא ככה. לא רוצה לאכול. לא רוצה
לשתות. לא רוצה מוצץ. היא הייתה לוקחת אותו לידיה אבל המכשירים
האלה לא נותנים מנוח.
"מסכן שלי. כמה צינורות. תישן, מאמי. תישן. אימא אוהבת אותך".

אמנון נכנס לחדר.
"מה קורה?" נשיקה רפה על השפתיים.
"אין חדש. אותו דבר. אמנון, אני משתגעת. הוא לא מפסיק. אני לא
יודעת מה יש לו".
אמנון מלטף קלות את ראש בנו הבכור.
"ומה הרופאים אומרים?"
"שקשה לו לנשום. העלו לו את החמצן. נתנו לו כבר תרופות. האחות
הייתה פה. אמרה שאנסה להרגיע אותו".
הוא מביט באשתו. כמה הזדקנה בחמשת החודשים האחרונים. היא נראית
עייפה ומותשת. שערה הארוך אסוף ברישול בסיכת ראש חומה. עיניה
מתרוצצות בחוריהן, חסרות מנוחה, דואגות. הוא אוהב אותה כל כך.
שמח בבחירתו. היא האישה של חייו. הייתה ונשארה. עדיין יפה. כמו
אז, ביום שהכירו. הוא חייל, לוחם בצנחנים, מחוזר ונאה. היא,
ילדה בת 16 עם לחיים אדומות וחיוך מבויש. חוף הים. חופשת פסח
של 1971. ביקש את מספר הטלפון שלה. היא נבוכה מבקשתו. לבסוף,
נעתרה. הוא ידע. היא תהיה האם של ילדיו.
"אולי תצאי? תיקחי לך הפסקה קטנה, תעשני סיגריה"?
"לא צריך, אמנון. עישנתי עכשיו".
"הבאתי לך עוגת תפוחים. אימא שלי אפתה. משהו משהו. את חייבת
לטעום. זה שמה, בשקית".
"תודה. אני אוכל עוד מעט".
אל חדרם נכנסת אישה בשנות העשרים לחייה, אוחזת בידה ילד כבן
שלוש.
"כן, גברת הופמן, לחדר הזה, במיטה הפנויה. תכף יגיע אליכם
הרופא" אומרת האחות.
האישה הזרה מרימה את הילד ומשכיבה אותו במיטת הילדים.
דניאלה ואמנון מביטים בה בהבנה ובהזדהות. דניאלה מחייכת.
"ברוכים הבאים. מה יש לו?" שואלת דניאלה תוך שהיא מצביעה על
המיטה שזה עתה נתפסה.
"האמיני לי, איני יודעת. כנראה איזה וירוס. החורף הזה עוד
יהרוג אותי... תכף יבוא הרופא..." ממלמלת האישה בעייפות. "ומה
יש לשלכם?"
"מה אין לשלנו..." מגחכת דניאלה. "הכל יש לו. בעיות נשימה,
הקאות, עוויתות, עכשיו מצאו לו גם אבן בכליה. אני כבר משתגעת
ממנו".
"בן כמה הוא?" מציצה האישה בפעוט המתייפח. "הוא רק נולד, לא?"
עכשיו תורו של אמנון לגחך. "לא. הוא לא רק נולד. הוא בן חמישה
חודשים. הוא פשוט נולד פג. חודש שישי. נולד 900 גרם. עכשיו הוא
כבר 3 קילו שמונה מאות".
"אהה, פגים זה בעייתי" אומרת האישה בחיוך. אלה, כל השנה
הראשונה אתם רצים איתם לבתי חולים. ככה זה".
"את אומרת לי"? צוחקת דניאלה. "שלושה וחצי חודשים היינו
בפגייה. עכשיו אנחנו פה. מחר הוא צריך לעבור ניתוח".
"מסכן. איזה ניתוח"? מתעניינת האישה.
"לרסק את האבן בכליה".
"הבנתי. זה ילד ראשון?"
שניהם מחייכים. "כן. ילד ראשון. אחרי עשר שנים".
"באמת"? האישה נראית מופתעת. "אז אם זה ככה, הוא חייב להיות
בסדר. נכון, קטנצ'יק? האישה מתקרבת למיטתו ומלטפת אותו ברכות.

"הנה, הוא נרגע קצת". נאנחת דניאלה. "אולי הוא יישן סוף סוף".
"דניאלה, לכי, שימי ראש. אולי תצליחי לנמנם קצת גם את". אומר
אמנון.
"כן. אני אנסה. אתה חוזר לעבוד?"
"יש לי ברירה"? עונה לה אמנון, ציני כהרגלו.
היא מתקרבת אליו. הם מתנשקים.
"תעדכני אותי, טוב?"
"בטח".
"ביי, מותק".
"ביי"
אמנון הולך.
דניאלה משליכה את גופה השברירי על כורסת בית החולים הכחולה.
כמה שהכורסא הזו לא נוחה. היא מתגעגעת הביתה. שלושת וחצי
החודשים בפגייה היו קשים. כל כך שמחה כששוחררו משם. כבר חלמה
על הברית המפוארת. שמחה מוקדמת. העולל הראה סימנים של חוסר
נוחות, בכה, התעוות, נשם בקושי. היא התייעצה עם רופא הילדים
וזה פסק חד משמעית: יש לקחת את הילד לבית חולים. דניאלה שמעה
בעצתו ולפני שבוע התייצבו השניים במחלקת הילדים. הוא אושפז
מיידית. בדיקות מקיפות הצביעו על אבן גדולה בכליה שיש לרסק.
ניתוח. היא כל כך מפחדת. שמעה שזה מסוכן. איך הוא יעמוד בזה...
המחשבות התרוצצו בראשה. היא לא תוכל לאבד אותו. הו, לא. רק לא
זה. הוא כל מה שיש לה. הוא האושר הגדול ביותר. דניאלה נדהמה
מעצמת האהבה שליבה מכיל. לא האמינה שאפשר לאהוב כך, ללא תנאי,
ללא ציפיות. היא כבר אהבה בחייה ואוהבת עדיין. אוהבת את בעלה,
את הוריה הנפלאים, את אחיותיה המקסימות, את חבריה. אבל לא כך.
לא בטוטאליות מוחלטת. לא בכזו מסירות. היא מוכנה לחתוך בבשרה
החי עבורו. להיפצע בשבילו. למות במקומו. לו רק ילדה אותו
בזמן.
ילדה בוכה בחדר הסמוך. דניאלה ידעה, זה לא יפריע לה. התרגלה
לישון בכל מצב, להתעלם מהסביבה, למצוא פינה של נחת בסיטואציות
נתונות ולהירדם.
עצמה את עיניה. חשה כי גופה כבד פתאום. היא קורסת תחת העול.
שרירי רגליה דואבים עקב שעות ארוכות של עמידה לצד מיטת בנה. כל
העייפות שבעולם בתוך כורסת בית חולים כחולה ולא נוחה. הנה, היא
נרדמת. אולי תציץ בו רגע? לא, אין צורך. הוא ישן. אינו משמיע
קול. ואולי בכל זאת תניח את ידה על חזו, תבדוק את נשימתו? משהו
הפריע לה אך התקשתה להצביע על הגורם המטריד. היא התרוממה
מכורסתה, משכה את גופה ונעמדה על רגליה. הביטה בו.
אחות!!!

8 דקות.
8 דקות בין חיים ומוות. 8 דקות ארוכות. 8 דקות כמו ימים, כמו
שנים. 8 דקות כבר עברו. רק 8 דקות.
האחות הגיעה בריצה. תוך 30 שניות הגיע רופא ואחריו רופא נוסף.
כחולות.
הפנים שלו היו כחולות. כמו השמיים, כמו הים, כמו המוות.
חנק.
הם לקחו אותו לטיפול נמרץ תוך שהם מבצעים בגופו הקטן החייאה.
הדלתות נסגרו בפניה.
היא צרחה, בכתה, התחננה, נפלה על ברכיה בסערה. הנשים במחלקה
ניסו להרגיעה, תמכו בה, הרימוה, הרטיבו פניה במים. זעקות השבר
היממו את קירות בית החולים.
"הילד שלי!!!
הילד שששלללליייי..."
האחות ליטפה את שיערה.
"גברת גיא, תקשיבי לי, גברת גיא..."
"הילד שלי..."
"גברת גיא, הילד שלך בטיפול נמרץ. הרופאים עושים כמיטב יכולתם.
הם מייד יצאו ויעדכנו אותך במצבו..."
"לא... לא... לא..." מיררה דניאלה בבכי.
"יש לך בעל? איפה בעלך? מה מספר הטלפון שלו?"
דניאלה חבטה את ראשה ברצפה.
השתעלה, כמעט נחנקה מבכי.
"גברת גיא, אם לא תירגעי נאלץ לתת לך זריקת הרגעה..."

אמנון הגיע מיד.
בקושי הספיק לדרוך במקום עבודתו כשהטלפון במשרד הרעיד בעוצמת
הצלצול את ליבו.
הגיע בסערה, מתנשם ומתנשף, חיבק את אשתו.
"מה איתו?" שאל ברעדה את האחות.
"מיד נדע".
"אל תגידי לי מיד! אני רוצה לדעת מה קורה עם הבן שלי.

רופא הגיח מהדלתות הכבדות של מחלקת הטיפול נמרץ.
"אתה האבא?" פנה לאמנון.
"כן" השיב אמנון קצר רוח וחושש.
"הילד שלך יהיה בסדר. ההחייאה עברה בהצלחה. בקרוב תוכלו
לראותו".

הו, אנחת הרווחה. זעקת האושר. דמעות הבכי המתחלפות בדמעות
השמחה. כל צוות המחלקה לא יכול היה שלא להתייפח קמעה מול שני
ההורים הבוכים הללו.
"אלוהים" לחשה דניאלה לבורא עולם. "שמור לי עליו. אל תיקח אותו
ממני".
הכל הצטרפו לתחינתה.

ביה"ח וולפסון, מחלקת ילדים/ טיפול נמרץ, 19/6/1984
         



"את נראית נפלא, איך רזית..."
"תודה, מותק, תודה..."
נשיקה על לחי שמאל, נשיקה על לחי ימין.
"מה זה? איך הצלחת ככה להוריד? אני שנים מנסה... ועוד אחרי
היריון..."
חייכתי והנהנתי בראשי.
"כן... תודה" מלמלתי שוב.
האורחים נכנסו בזה אחר זה. שוב נשיקה ושוב חיבוק ושוב מילות
ברכה.
הסיטואציה שעשעה אותי.
אני, שמאז ומתמיד תיעבתי אירועים מהסוג הזה והשתדלתי להימנע
מהם ככל האפשר כיכבתי כרגע כמארחת.
הבטתי באמנון. הוא נראה מבסוט. מחייך, צוחק, נהנה.
בחיי, זה מחזיר אותי אחורה. כמו אז, בחתונה שלנו, לפני יותר
מעשר שנים. בת 19 וחצי, חנוטה בשמלת כלה מייגעת. מאות קרובים,
קרובים- רחוקים וכאלה שיותר רחוקים מקרובים גדשו את אולם
האירועים המפואר. דודות זקנות וטרחניות, חברים של חברים של
חברים, משפחה מורחבת. אמנון התעקש להזמין את כולם. "אני מתחתן
פעם אחת בחיים. אם כבר מתחתנים אז כמו שצריך". הוא היה מאושר
באותו הערב. גם אני הייתי מאושרת רק שלא יכולתי לחכות לרגע
שאהיה איתו לבד. חלמתי כבר על ג'ינס וטריקו, עם אמנון ביחד,
במיטה, רק אנחנו בלי כל הלחץ הזה מסביב. אני זוכרת את הויכוח
הקצרצר שהיה לנו שבוע אחרי שביקש את ידי. רציתי חתונה מצומצמת-
אנחנו, משפחה קרובה וקומץ חברים. אמנון התעקש. אמנון ניצח. גם
כעת, באירוע השני שאנו עורכים בחיינו רצונו של אמנון גבר על
שלי. "זה הבן הבכור שלי אחרי עשר שנים. אולי לא יהיו לי עוד
ילדים. אם כבר ברית אז כמו שצריך". שוב נכנעתי. 400 אורחים
הוזמנו. התפריט המוגש נבחן בקפידה. וכמובן תקליטן, צלם אירועים
ושי בכניסה.
"דניאלה, נראה לי שהוא בוכה. גשי אליו".
עזבתי במהירות את רחבת הכניסה אל עגלת התינוק החגיגית. הוא לא
ממש בכה. רק יילל חרישית. הרמתיו בזרועותיי.
ילד יפה של אימא... אימא עושה לך מסיבה, אה? אימא אוהבת
אותך..."
הוא חדל לילל וחייך לי.
אין דבר בעולם יפה יותר מחיוך של תינוק ועל אחת כמה וכמה
כשמדובר בנסיך שלי.
"אפשר לראות את היצירה?"
הקול הגיע מאחורי גבי. הסתובבתי.
הייתה זו דודתו של אמנון.
"בבקשה, בבקשה..." התפארתי.
הרב הגיע.
ראיתי את אמנון לוחץ את ידו ומצביע לכיווני.
"זה העולל?" שאל הרב לכשיתקרב.
"אכן כן" עניתי בגאווה.
"זה הקטן גדול יהיה" אמר הרב ולקח את ילדי אל זרועותיו.
הטקס התחיל.
הרב אמר את הברכות הרשמיות המוכרות והחל מנגב בצמר גפן לח את
מפשעתו של בני.
התכווצות.
אני מביטה בו. בצלקת הארוכה בבטנו המיניאטורית, מזכרת מניתוח
בכליות שעבר בהצלחה לפני כחמישה שבועות, בגופו הזערורי. כל כך
קטן, מונח על ברכיי אבי העטוף בטלית, סנדקו.
הרב חותך בבשרו החי.
איזה מחזה נורא.
דמעות נקוות בעיניי. אני מתרחקת. "אני לא יכולה לראות את זה
יותר. פשוט לא יכולה..."
בכיו הדק מהדהד באוזניי.
"ונקרא שמו בישראל..."
"ליאור" אומר אמנון בהתרגשות.
ההחלטה בדבר שמו של בכורנו נפלה לפני שבוע ימים. כל ששת
החודשים הארוכים הללו נמנענו, אמנון ואני, להעניק לו שם רשמי.
"עד הברית אין לילד שלי שם" היה נוהם אמנון בפסקנות לכל השואל
לשמו. הילד פרפר בין חיים ומוות והחלטנו שעד להתייצבותו הסופית
לא נבחר לו שם. לבסוף, כשהגיעה העת, התלבטתי רבות. שמות רבים
מצאו חן בעיניי- יונתן, אלעד, יובל, עידן, שחר... עד אותו הרגע
בו שמעתי אישה זרה צועקת מחלון ביתה לרחוב: "ליאורי!!! בוא
הביתה!". אז כבר ידעתי.
ליאור.
כך אקרא לבכורי. ליאור. לי אור. האור שלי. היש שם יפה מזה?
אמנון עיקם מעט את אפו אך לבסוף התרצה: "שיהיה ליאור. רק שיהיה
בריא".
טקס הברית הסתיים. ברוך השם. ילד מסכן שלי... כמה כאבים בחיים
כל כך קצרים...
טיפות היין הקטנות שנתן הרב בפיו עשו את שלהן. ליאור נרדם
ואנוכי שבתי לרחבת הריקודים.
אחי הצעיר, אריק, רקד לצידי כשלפתע הצמיד אותי אליו וזעק: "את
אימא! את מבינה את זה בכלל? את אימא! את קולטת?! כמה רצית...
כמה חיכית... את אימא! את אימא! את אימא!
חייכתי.

                            אולם האירועים "ארגמן",
22/7/1984





"נו?"
"לא רוצה".
"ליאורי..."
"לא רוצה!"
"אפילו לא אחת קטנה?"
"לא"."
"טוב..."
הוא שומט את ידי.
"קדימה, קדימה, כולם להסתדר בזוגות..."
המולה.
"מה אתך?" היא פונה לבן שלי.
ליאורי מסמיק. הוא תמיד מסמיק כשהוא מתרגש.
"עוד אין לך בן זוג, חמוד?" היא מתכופפת.
"לא"
"אתה רואה את הילד ההוא, שם?
"איזה?"
"זה עם השיער השחור והתיק תכלת. קוראים לו נמרוד. לך אליו. הוא
יהיה בן הזוג שלך".
ליאורי ניתר ממקומו ורץ אל הילד שטרם הכיר.
היא מתיישרת ומחייכת אליי.
"קשה, הא?"
"הוא אפילו לא רוצה לתת לי נשיקה..." אני מחייך לך חזרה.
"ילדים... קשה להבין אותם... אל תדאג. הוא עוד יתגעגע הביתה".
אני מהנהן בראשי.
אני תוחב את ידיי לכיסיי מכנסיי הכחולות. מה זה שם בכיס...
המשאף!
"ליאורי! שכחת את המשאף!"
אני רץ אליו, מתכופף על ברכיי, פותח את הרוכסן הימני של תיקו
החדש ומניח שם את המשאף.
"ליאורי, זה חשוב. כל פעם שאתה מרגיש שקצת קשה לך לנשום, תלחץ
על ה..."
"אני יודע" הוא אומר.
"בטח שאתה יודע... אחרי 6 שנים של אסטמה לא תדע?" אני צוחק.
הילדים מסתדרים בשני טורים זה לצד זה לפי הוראת המורה,
ומתחילים לנוע מרחבת מגרש הספורט לכיוון הבניין.
ליאורי לובש מכנסיים שחורים וחולצת בית ספר כחולה. נמשיו
זוהרים בשמש החמה של חודש ספטמבר. כתפיו הרזות נושאות בעול
ילקוט ה"נילס הולגרסון" שלו.
הוא מנופף לי לשלום בידו.
"תהיה ילד טוב!" אני צועק לו תוך נפנוף מסיבי בידיי.
הם נבלעים בבניין.
הוא אפילו לא בכה... לא רק שלא בכה, הוא אפילו שמח... וגם
נשיקת פרידה לא נתן לי...
אני הולך לאיטי לכיוון שער היציאה ונעצר בטלפון הציבורי הסמוך
אליו.
דניאלה.
היא השביעה אותי שאתקשר.
אני משלשל אסימון לתוך החריץ וממתין.
"הלו???" היא עונה, נסערת.
"היי"
"נו, איך היה?"
"בסדר. היה נחמד".
"נו, ספר, ספר..."
"היינו באיזה מגרש ספורט גדול שמה. היה טקס. בירכו אותם
והדביקו לכל ילד מדבקת "שלום כיתה א" על החולצה.
היא משתעלת.
"אני לא מאינה שפספסתי את זה. מה היה אז?"
"זהו. אח"כ הם הסתדרו בזוגות והלכו לכיתות".
"בכה?"
"לא. לא בכה ולא נעליים. אפילו נשיקה הבן שלך לא רצה להביא
לי".
היא צוחקת.
"לעזאזל השפעת הארורה הזו. הבן שלי הולך לכיתה א' ואני תקועה
פה, בבית. מצאתי לי מתי להיות חולה..."
"נו, דני, אין מה לעשות. מחלות הן לא הזמנה לפי בקשתך".
"אז איפה אתה עכשיו?"
"בטלפון הציבורי, ליד שער הכניסה של בית הספר".
"אתה נוסע משמה לעבודה?"
"האמת, חשבתי לבוא הביתה, לעשות לך עוד ילד".
היא צוחקת.
"אני חולה" היא אומרת.
"אני ארפא אותך".
היא צוחקת עוד יותר.
"אני מחכה" היא לוחשת.
"ואני בדרך".
מחשבות זימה מתרוצצות להן בראשי. אני מתניע את המכונית.
הביתה.

                             ביה"ס יסודי דינור, 1/9/1990




"זו חולצה חדשה?"
"נכון".
אני מתיישב בקצה המיטה. "יפה. מאיפה קנית?"
"בטח יפה. 200 שקלים בקסטרו. שלא תהיה יפה?"
אני מחייך ומושך אותה אליי, למיטה.
היא מתיישבת עליי. זוג שדייה המדהימים מתחככים בי.
"החולצה יפה ואת יפה הרבה יותר בלעדיה..." אני לוחש לה.
היא צוחקת.
אנחנו מתנשקים. היא דוחפת את הלשון הארוכה שלה לפי, מקשה עליי
לנשום.
הפסקה.
היא מתרוממת מעליי ונעמדת.
"נעלת את הדלת?"
"נראה לי שכן. מה זה משנה? במילא אף אחד לא בבית..."
"נכון" היא אומרת וחוזרת להתיישב על ברכיי.
אנחנו שוב מתנשקים. נשיקות לוהטות מלאות רוק ואקסטזה ונשיקות
קטנות ועדינות על הפה.
היא מרחיקה מעט את פניה מפניי מעבירה את לשונה באיטיות על שפתה
התחתונה. היא מגרה אותי.
אני מגשש בידיי מתחת לחולצתה החדשה, מלקק את צווארה. קול
הנשימות שלה מטריף אותי.
"אני מפחדת קצת" היא לוחשת לאוזני.
אני מפסיק.
"נועה, אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר שאת לא רוצה. אפשר לעשות
ואפשר גם לא" אני אומר לה ומתפלל בלבי שתבחר באופציה הראשונה.
"אני כן רוצה. אני פשוט קצת מפחדת..."
"נועה..."
קיבינימט. הייתי רוצה להיות עכשיו החבר המושלם. זה שמרגיע,
שדואג, שמבטיח שיהיה בסדר, שנוגע בעדינות, שמרכך אותה, שמסוגל
להגיד לה "לא נורא. פעם אחרת" אבל עומד לי בעוצמות שטרם ידעתי.
אני רוצה אותה. העור שלה משגע אותי. הריח שלה. ריח של שמפו
ובושם. הגוף המדהים שלה שצמוד, כרגע, לשלי. אני רוצה לזיין
אותך, נועה. כל כך רוצה. רק שלא תפסיקי אותי עכשיו... איזה חבר
מניאק אני. זאת לא זונה. זאת החברה שלי. זו הילדה שאני אוהב אז
למה...
"עזוב. בוא נמשיך..."
"נועה..."
"ליאור, באמת. עזוב. בוא נמשיך".
"את בטוחה?" אני סוחט מעצמי את השאלה ההכרחית והמתחשבת בשארית
כוחותיי.
היא לא עונה. מורידה בבת אחת את חולצתה.
אני מקלף מעליה את חזייתה, מותיר את פלג גופה העליון עירום
לחלוטין.
היא דוחפת את ראשי בין שדיה. נועה אוהבת שמשחקים לה בפטמות.
אני יודע את זה ומשתדל להקפיד. לא שזו בעיה כזו גדולה...
יד אחת נשלחת בין רגליה, מלטפת. אני פורם שני כפתורים ממכנס
הג'ינס ההדוק שלה. היד חודרת פנימה, אל מתחת לתחתונים. מעסה את
הדגדגן שלה, חוקרת אותו בעניין רב.
היא גונחת.
"את כבר לא מפחדת, אה?" אני מגביר את הקצב.
אני מרים אותה מעליי ומשכיב אותה על המיטה, פורם את שאר
הכפתורים שעוד סגורים.
אני יורד לה והיא מתפתלת. אני נהנה מזה כל פעם מחדש. היא מושכת
בשערי ומרימה את ראשי.
"ליאור..."
"מה?"
"אני רוצה גם..."
"גם מה?"
"לנסות..."
אני מופתע. נועה מעולם לא ירדה לי. בכל שבעת החודשים האחרונים
בהם תפקדנו כזוג, הייתי הצולל היחיד. היא אמרה שזה קצת מגעיל
ואני השתדלתי שלא להיעלב והפסקתי לבקש. ועכשיו היא רוצה... אני
לא. אני רוצה כבר להגיע לדבר האמיתי, בתוכה.
היא הודפת אותי מעליה, משילה את מכנסיי, נושקת נשיקות קטנות
לחזי, סביב טבורי, בין רגליי.
זה קורה.
היא יורדת לי.
אני עוצם את עיניי ומתמכר. אין ספק, זה עדיף. כשהיא מביאה לי
ביד זה פחות...
היא משגעת אותי.
אני צריך להפסיק אותה עכשיו, אחרת אגמור. והרי זו לא הסיבה
שבגללה שמחתי שהוריי נסעו לסוף שבוע...
"נועה..."
היא מפסיקה. נשכבת לצידי. אני מלטף אותה. היא רועדת.
"איפה זה?"
אני מחייך ושולח יד לשידה השוכנת לצד המיטה. נמרוד הביא לי
חבילה שלמה תוך שהוא מסביר לי שבפנים יש 12 יחידות. אמרתי לו
שלא צריך כל כך הרבה. "עזוב אותך משטויות, נמרוד. לא נראה לי
שנועה תיתן לי לזיין אותה בפעם הראשונה 12 פעמים..."
"אתה יודע מה הבעיה אתך?" הוא אמר "אתה יותר מדי פסימי..." אחר
כך הוא צחק את הצחוק המשוגע שלו. נמרוד המלך.
אני מוציא אחד וקורא בקול את הכתוביות על האריזה.
"את שומעת, נועה, הם דקים במיוחד עם חומר סיכה מוגבר, בעיצוב
חדש, להנאה מרבית ולתחושה נוחה יותר בעת קיום יחסי מין, עשוי
מגומי טבעי, שקוף..."
"אויייייש! שתוק כבר" היא מתגלגלת מצחוק לצידי. "מי ישמע...
כולה קונדום..."
"זה לא סתם קונדום, מותק. זה קונדום גורמה..."
היא שולחת יד לאיברי, יודעת שזה הדבר היחיד שישתיק אותי. אני
מטה את ראשי לאחור, עוצם את עיניי. פוקח אותן. קורע בעדינות את
העטיפה. איזה מגעיל זה. לעזאזל אתך, נועה, את חייבת להתחיל
לקחת גלולות... אני חושב ונשכב מעליה.
אני חודר אליה לאט תוך ליטוף גופה העירום והשברירי.
"זה כואב..." היא מתכווצת.
אני עדין. כל כך עדין. נראה לי שמעולם לא הייתי כה רך.
אני בתוכה, נע באיטיות אחורה וקדימה.
היא נושכת את שפתיה. כואב לה.
איזה מזל שאני לא בחורה.

"אם אימא שלך תראה היא תהרוג אותך"
"היא לא תראה"
ווינסטון לייט. שאיפה ארוכה לריאותיי. עשן סמיך ממלא את חלל
החדר.
נועה מדליקה לה גם אחת ומניחה את ראשה על חזי העירום.
"ליאור..."
"מה?"
היא מסתכלת עליי בעיניים נוצצות.
"עשיתי סקס"
"אני יודע. הייתי שותף לפשע הזה..." אני מחייך לה.
שאכטה נוספת. אני משתעל.
"סיגריות ואסטמה לא הולכות ביחד, אה?"
"שמת לב שבכלל לא ירד לי דם?" היא מתעלמת מדבריי.
"כן. שמתי לב. לא לכולן יורד דם בפעם הראשונה".
"נעים מאוד, דוקטור רות" היא מגחכת.
"נועה..."
"מה?"
"הכאבתי לך?"
"קצת"
"כמה קצת?"
"מה זה משנה?"
"נו, כמה?"
"ליאור, זה כבר לא משנה. זה נגמר".
היא מרימה את ראשה.
"אתה יודע שאני חולה עלייך?"
צוחק.
"כן, אני יודע".
"אז איך הייתה מתנת יום הולדת?"
"נעימה במיוחד..."
"נהנית?"
"נועה, זה סקס! את יודעת, חדירה, אורגזמה, סיפוק... איך אפשר
לא ליהנות מזה?"
"טוב... רק שאלתי".
"אז הנה, אני עונה. כן, נהניתי".
היא עושה פרצוף חמוץ.
"אתה תקיף".
"לא, אני לא. אני מצטער. באמת".
אני מצמיד אותה אליי שוב ומנשק אותה.
"את יודעת שאת הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים?" אני מתבדח.
נועה נקרעת מצחוק. השיער החלק שלה נופל לה על הפנים. היא כל כך
יפה.
"מה השעה?"
"נראה לי שעוד מעט עשר".
"למי יש יום הולדת עוד שעתיים, אה? היא חצי שואלת, חצי צוחקת
ומעיפה עליי את הכרית.
אני מביט בשעון.
וואלה. עוד שעתיים אני בן 16.
בן 16 וכבר לא בתול. המחשבה על זה עושה אותי מאושר אם כי הפעם
הראשונה לא הייתה מלהיבה במיוחד. אמנם נהניתי וזה בהחלט עדיף
על אוננות אבל ציפיתי ליותר. חוץ מזה, נראה לי שגמרתי מהר
מדי.
"לאן יוצאים היום?"
"אני עוד לא יודע. צריך להתקשר לנמרוד. הוא בטח ימצא לנו איזה
מקום מעניין לחגוג בו".
"אתה תספר לו?"
"אספר לו מה?"
"נו... ששכבנו..."
"נועה, ברור שאני אספר לו. הוא החבר הכי טוב שלי. למה את
שואלת? זה מפריע לך?"
"לא. זה בסדר מבחינתי".
זה מה שאני אוהב בנועה. היא מבינה עניין. היא סומכת עליי
ויודעת שאין לי שום כוונה לרוץ לספר על אובדן בתוליי בחוצות
העיר. לרגע לא חשבתי לספר לכל העולם שהחברה שלי כבר לא בתולה
או חלילה, ללכלך עליה. אני מכבד אותה והיא יקרה לי הרבה יותר
מכל שאר הנקבות שפגשתי בחיים שלי. היא מיוחדת.
צלצול טלפון.
"ליאורי?"
"היי אימא".
"מה העניינים?"
"הכל בסדר. איך אתם?"
"אנחנו מבלים. אבא שלך דואג לי. אנחנו במלון הנסיכה. איזה
פינוקים פה... ממש נחמד".
"אחלה. אתם חוזרים מחרתיים, נכון?"
"נכון. אכלת?"
"כן"
"יש קציצות במקרר עם אורז. הכנתי לך סלט כמו שאתה אוהב. זה
נמצא בתוך הקופ..."
"אימא. אני יודע. כבר אמרתי לך שאכלתי".
"אהה. יופי. נועה אצלך?"
"כן"
"מה עושים?"
"סתם, רואים סרט" שיקרתי אוטומטית. אני מסתכל על נועה בזווית
העין. היא צוחקת.
"אתה לא יוצא?"
"כן. אני יוצא עוד מעט".
"יופי, מותק. תבלה, תעשה חיים. אבא השאיר לך כסף על השולחן
בפינת האוכל. התקשרנו רק להגיד מזל טוב".
"תודה. תמסרי גם לאבא"
"תשמור על עצמך"
"בסדר. ביי"
ניתוק.
"מה ראינו סרט ולא שמתי לב?" נועה שואלת, משועשעת.
"ראינו סרט... עשינו סרט... מה זה משנה..." אני עונה לה,
משועשע לא פחות.
"טוב, מותק. אני הולך למטבח, להתקשר לנמרוד".
"אתה לא יכול להתקשר מפה?"
"נועה, נו..."
"טוב. בסדר... בסדר... הבנתי. אתה רוצה לדבר איתו לבד. אתה
יכול ללכת. לא אכפת לי".
איזו ילדה היא. אין עליה. היא מדהימה.
"נועה רוזנטל, אני מטורף עלייך!" אני מתכופף, נושק למצחה והולך
למטבח.
ביד אחת אני פותח את דלת המקרר ומוציא משהו לשתות. ביד השנייה
אני מחייג במיומנות למספר המוכר.
"גבר!!! מה קורה?" הוא מדלג על שאלות נוסח "מי זה?". ככה זה
שיש לך צג שיחה מזוהה.
"אחלה. אתה שומע..."
"תקשיב! יש בר חדש באזור אלנבי, שמה. מוזיקה נהדרת, קוקטילים
משהו משהו וים של כוסיות, אתה לא מאמין..."
"נמרוד..."
"בקיצור, נראה לי שנחגוג לך שם את הסוויט סיקסטין שלך. אתה
הולך להשתכר היום כמו..."
"נמרוד..."
"אין! אין! אני אומר לך, היום אני סוחב אותך מהשערות
הביתה..."
"נמרוד!!"
"מה?" הוא סוף סוף שומע אותי.
"נתת לי חבילת קונדומים לפני שבוע. לא מעניין אותך לדעת מה עלה
בגורלם?"
שתיקה.
"לא נכון"
"דווקא כן נכון"
"אתה צוחק עליי"
"תתפלא"
"זיינת אותה???" הוא צורח כמו משוגע לאפרכסת.
"ששש... נמרוד! איך אתה מדבר? לא זיינתי אותה. שכבנו. עשינו
אהבה"
"אל תבלבל לי ת'מוח! זיינת אותה או מה?"
"כן"
"כן?" הוא רוצה להיות בטוח במה ששמע.
"כן"
"יואו! ליאור, אתה קינג! באמת הגיע הזמן... אני מבסוט עלייך.
איך היה?"
"כייף לאללה"
"כמה פעמים?"
"מה כמה פעמים?! פעם אחת. זו כולה הפעם הראשונה..."
"אני לא יודע מה אתך, חומד, אבל רבע שעה אחרי הפעם הראשונה שלי
התחילה השנייה..."
"אל תדאג. תגיע גם השנייה, והשלישית והרביעית..."
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב! עד שאתה לא גומר את כל החבילה אין על
מה לדבר..."
אני צוחק.
"נמרוד, אני לא רוצה לגמור את כל החבילה. אני רוצה שהיא תיקח
גלולות"
"אז תגיד לה"
"אמרתי"
"תתעקש"
"אני אתעקש. טוב, עזוב אותי עכשיו משטויות. איפה הפאב הזה
שאמרת?"
"אלנבי"
" עוד שעה טוב לך?"
"בסדר"
"אני לוקח מונית ממני אלייך. תהיה למטה".
"טוב"
ותגיד גם לעודד"
"אין בעיה"
"סלמאת"
"ביי"

אני חוזר לחדר. מבט אחד במיטה מגלה לי שנועה שלי נרדמה.
אני מציץ בשעון. להעיר אותה?
לא. אני אתן לה רבע שעה לנמנם. יספיק לה חצי שעה להתארגן.
אני מתיישב לידה בשקט. בוחן אותה. בוחן את הנסיכה שלי שנתנה לי
היום את המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת. את עצמה. רצינו לשכב
כבר לפני חודשיים אבל נועה אמרה שנחכה עוד קצת, עד המילניום או
עד יום ההולדת שלי. במילניום נועה הייתה חולה ואפילו לא יצאנו.
עכשיו היא פה. רדומה על המיטה שלי. ריח של נועה ממלא את החדר.
כמה את מתוקה, נועה. כמה את שונה. כמה את סקסית.
"נועה, אני אוהב אותך" אני לוחש לאוזנה.
היא ישנה ולכן גם לא עונה לי אבל אני כמעט בטוח.
היא חייכה מתוך שינה.

בית משפחת גיא, רח' שפרינצק 4, חולון, 17/1/2000            
       



"מאיה!!!"
"מה?"
"נגמר הספרייט. את רוצה משהו אחר?"
"יש מנגו?"
"יש לך מיץ מנגו?" אני פונה למוכר.
הוא מהנהן לחיוב ומניח את הפחית הקרה על הדלפק.
"כמה זה יוצא?"
"הכל ביחד?"
"כן"
"16 שקלים"
אני משלם וחוזר אליהם, לספסל ההמתנה.

"מה אתה אוכל כבר, יא שמן?"
"שמנה אחותך. צהובה עם עגבנייה".
"אין לי אחות".
"וואללה? לא ידעתי..."

עומרי ויינברג, אלעד חתוכה, בן מזרחי, אלכסיי דיסלר, גור ברקת,
משה דנילביץ', יואב שטרית, טל דיין, נגוסה בינושו, רוני בן
דוד, יצחק...

אנחנו משתתקים ומקשיבים לשמות הנשמעים ממערכת הכריזה. ההקראה
מסתיימת. ליאור לא ביניהם.
מאיה מניחה את ראשה על כתפו ואומרת:
"יופי. יש לנו עוד כמה רגעים של חסד..."
אני מגחך.
"מותק, את יודעת, יציאות של מש"ק מסריח במודיעין זה לא בדיוק
יציאות של לוחם בסיירת מטכ"ל. יהיו לכם עוד הרבה רגעים של
חסד..."
ליאור צוחק ואומר: "אתה יודע מה הבעיה שלך? אתה מקנא!"
"לא, אני לא".
"בטח שאתה מקנא. בזמן שאני אבוא הביתה כל יום, אצא בערבים
ואמשיך את החיים שלי אתה תטחן כמו מניאק בגולני..."
"היית מת להיות בגולני. חוץ מזה, מה לעשות שאני לא בן יחיד, לא
בורכתי באסטמה ואין לי שום ניתוח בבטן מלפני 400 שנה?"
"הניתוח הזה..." מתערבת דניאלה בשיחה. "כמה שאנחנו סבלנו
איתו... אתם לא יודעים..."
"אנחנו יודעים... אנחנו יודעים..." משתיק אותה ליאור.
שנינו מגחכים ומאיה פתאום אומרת:
"אולי תנסה להוריד פרופיל על פיגור? נראה לי שזה ילך לך..."
"גיחי גיחי... אולי תנסי להוריד פרופיל על כיעור? בטוח
תצליחי..."
פרץ צחוק היסטרי.
"איזה יופי של חרוזים, נמרוד" הוא אומר לי. "עזוב אותך
מעבריינות. לך תהיה משורר".

האמת, מאיה לא מכוערת. האמת, היא אפילו נראית מצוין. יש לה
שיער שחור חלק עד הכתפיים, אף סולד, עיניים ירוקות וגופה שווה
במיוחד.
אני זוכר את היום ההוא שראינו אותה בפעם הראשונה במשרד הפנים.
אני הגעתי בשביל להוציא דרכון וליאור הגיע בשביל לחדש אותו.
ככה זה שיש לך מלא כסף ואתה נוסע כל חודשיים לחו"ל. זה היה
שבוע לפני חופשת הפסח, לפני הטיול המשותף שלנו ליוון. מאיה
ישבה על הספסלים והמתינה בתור בשביל תעודת זהות. ליאור הכניס
לי מרפק ושאל בשקט: "נו, מי מתחיל איתה, אתה או אני?"
מאיה, שאז עוד לא ידענו שזה השם שלה, נעצה בנו מבטים חודרים.
"ליאור, נראה לי שהיא חמה עלייך..." אמרתי לו והוא קבע: "לא
מותק. אני חושב שהיא דווקא מעונינת במראה הלטיני..." התפוצצנו
מצחוק. ליאור תמיד טען שיש לי לוק של שחקן טלנובלות ארגנטינאי.
בת'כלס, גם אני לא יודע איך מאימא תימניה ומאבא מרוקאי יצא אחד
כמוני.
בסוף ליאור התחיל איתה והיא הסכימה להביא מספר טלפון. אחר כך
הסתבר שמהרגע הראשון שהבחינה בנו היא רצתה אותו ולא אותי. לא
התבאסתי מזה. פרגנתי לו. תמיד יהיו כאלה שיעדיפו את המראה
האשכנזי של ליאור או כאלה שיבחרו דווקא בי. שנינו נראים לא רע
בכלל ושנינו גם יודעים את זה. לליאור יש פנים לבנות על גבול
השקוף, עיניים ירוקות כמו של אבא שלו, שיער חום שכרגע נקצץ
כהקדמה לגיוס ומיליון נמשים על הפרצוף. אין לו את הנמשים
הענקיים המגעילים. יש לו נמשים קטנים חמודים כאלה שרואים רק
כשעומדים מספיק קרוב. אני שחום יחסית וליד ליאור אני בכלל
שחור. יש לי עיניים כהות, אף יווני ושפתיים עבות. שנינו בערך
באותו הגובה. 178 ס"מ. משהו כזה.
ליאור התחיל לצאת עם מאיה באופן קבוע ורציני כשהכרתי את טלי,
הנוכחית שלי, בתחנת אוטובוס במרכז המסחרי. אני וטלי חמישה
חודשים ביחד. ליאור ומאיה כבר סגרו חצי שנה. זו הפעם הראשונה
שלי ולליאור יש בת זוג במקביל ולא רק זה, הן גם מסמפטות זו את
זו. התקופה האחרונה הייתה מדהימה. יצאנו כל הזמן ברביעיות,
ראינו ים סרטים ביחד, בילינו המון. כשאחד מאתנו לא יכול היה
לבוא אז נפגשנו שלושה. לי לא הייתה בעיה, ולא תהיה, שליאור
ייפגש עם טלי לבד. גם לליאור לא יפריע אם אני ומאיה נתראה
בלעדיו. אנחנו סומכים אחד על השני.
עידו ארד, אייל שפירא, יהושע ברקוביץ', דניאל כהן, ולדימיר
גורניצקי, רונן נחום, ברק אברג'יל, שי שלום, ליאור שבת, חנן
אבקסיס, ז'ניה בוקובה, רז יוסף, נועם אליקים. כל האנשים שקראתי
בשמם מתבקשים...
שוב ליאור לא ברשימה ומאיה מבסוטה עד הגג.
"בקצב הזה אתה תתגייס מחר..." אני אומר.
"מצידי, לא להתגייס בכלל..."
אני בוחן את תגובתה של דניאלה בזווית העין. היא נראית כועסת.
"תפסיק לדבר שטויות!"
"אני לא מדבר שטויות. אמרתי את זה פעם ואני אומר את זה גם
עכשיו. אני לא חושב שאני צריך לבזבז שלוש שנים מהחיים שלי
בשביל המדינה הזאת. אם אבא לא היה יושב לי בווריד כבר מזמן
הייתי חותך לאמסטרדם..."
"ליאור!"
"מה ליאור? מה?! זה חדש לך? את יודעת שהדבר האחרון שרציתי
לעשות עכשיו זה להתגייס. אל תהיי לי מופתעת פתאום".
"כן? ומה תעשה באמסטרדם, אה? מה תעשה שם?"
"אני אעשה חיים".
"אוי, ליאור, אתה מדבר כמו ילד קטן! זו המדינה שלך! גדלת פה 18
שנה ועכשיו הגיע תורך לתת משהו חזרה".
"משהו?!? משהו את קוראת לזה? אני קורא לזה שלוש שנים יקרות
שבהן הייתי יכול כבר לפתוח עסק, להתחיל לגלגל כספים..."
"טוב, אולי מספיק עם הוויכוח המיותר הזה?" אני מנסה לצנן את
הרוחות.
הדיאלוג הזה לא זר לי.
ליאור אף פעם לא רצה להתגייס. זה לא שהיו נקיפות מוסר מתקדמות
באשר לגורל הפלסטינים בשטחים. בואו נגיד שחלומות ההשתמטות שלו
לא נבעו ממצפון מפותח או מאידיאולוגית סרבנות מגובשת. ליאור
פשוט ראה בצבא בזבוז זמן. נקודה. הוא רצה להתפתח ומדי החאקי
עוצרים, לטענתו, את החיים שלו.
כשאמנון, אבא של ליאור, שמע את זה הוא רתח מכעס. אוהו, כמה
שהוא כעס! אמנון, בזמנו, היה לוחם בצנחנים. כשהיינו קטנים הוא
אפילו הראה לנו את אות מלחמת יום הכיפורים בה השתתף. הוא לא
חלם שיבוא יום ובנו היחיד יצהיר באוזניו שאין לי שום כוונה
ורצון ליטול חלק במאבק הקיומי של מדינתו. כשליאור הטיח בו את
תוכניותיו לפגישה אישית עם הקב"ן אמנון כמעט השתגע. הם רבו ואת
אותו הלילה ליאור העביר אצלי. הייתה לנו שיחה ארוכה שנמשכה עד
הזריחה. הבנתי אותו אבל לא הסכמתי איתו. גם אני מעדיף להעביר
את שלוש השנים הבאות בחיים אמיתיים אבל אני לא יכול להתעלם
מהעובדה שנולדתי פה ושמצבה של המדינה שלי לא חיובי במיוחד. אני
לא חי בסרט. אני יודע שאם כולם ילכו לעשות חיים לא יהיה לנו
צבא, מה שאומר באופן ודאי, שגם לא תהיה לנו מדינה. "אתה לא
מבין!" הוא אמר לי אז "לפחות היה לי סיכוי להיות לוחם. זה
מילא. הייתי נהנה, צובר חוויות. היה לי אקשן... עניינים... אבל
סתם ככה לבזבז זמן באיזה תפקיד ניירת? מה, אני פקידה?"
כמובן שליאור לא זוכר שהוא אמר את המשפט הזה. הוא ימשיך לטעון
שמעולם לא חלם, ולו לרגע, לשרת ביחידה קרבית. אבל הוא יכול
להמשיך להגיד מה שהוא רוצה. אני יודע מה שמעתי.
בסוף הוא התרצה. הלחץ של אבא שלו, בתוספת לחצי הסביבה הקרובה
תרמו להחלטתו הסופית. הוא לא נפגש עם שום קב"ן אבל בבקו"ם
הבטיחו לו שהוא הולך למודיעין. "לפחות זה..." אמר לי "שמעתי
שזה חיל מעניין..."
מאז הוא כבר הספיק, פחות או יותר, להשלים עם המצב ואפילו לראות
אותו בורוד מדי פעם. הוא סוף כל סוף קלט שאפשר להמשיך בחיים
שלך אם אתה ג'ובניק קרוב לבית. מובן שלא ניתן להוציא לפועל את
כל התכניות אבל בהחלט אפשר לשמר תחביבים.
אני התקבלתי לגולני. הודיעו לי לפני שבועיים והייתי מאושר עד
הגג. ידעתי שאם אני מתגייס אז רק לקרבי ואם לקרבי אז רק
לגולני. אחי שירת בגולני ומשם כל הרעל.
מאז שהודיעו לי שהתקבלתי, ליאור לא מפסיק לרגע להסתלבט עליי.
הוא מזכיר לי, כל פעם מחדש, שאני הולך לזיין פעם- פעמיים
בחודש, שלא יהיה לי צורך בבגדים אזרחיים, שיפתחו לי את התחת,
שיטרטרו אותי בלי הפסקה ושיהיה לי קשה מוות. הוא אף פעם לא
מצליח לעצבן אותי עם האמירות האלו אני יודע שיהיה לי קשה אבל
אני ממש לא מפחד. להפך, אני כבר ממש מתחיל לצפות.
אחרי שהפסקתי את הוויכוח שהתפתח בין ליאור לאימא שלו, מאיה
התרוממה מהספסל ואמרה שהיא הולכת לשירותים.
"חכי, אני אבוא אתך" אמרה דניאלה.
ככה זה נשים. הן תמיד הולכות להשתין ביחד. אף פעם לא הבנתי את
הקטע הזה. מה, הן מנגבות אחת לשנייה?
מאיה ודניאלה התחילו להתרחק.
"למה אתה מעצבן את אימא שלך?"
"אני לא מעצבן אותה! היא פשוט נודניקית!"
"ליאור... תפסיק כבר. אתה הדבר הכי חשוב לה בחיים ואתה יודע את
זה".
"מה זה קשור?!"
"זה קשור. למה הריב הדבילי הזה? אתה ממילא מתגייס עכשיו. אל
תבאס אותה. גם ככה קשה לה. אתה לא רואה שהיא עוד רגע בוכה?"
"בוכה ממה?"
"ליאור! לפעמים אתה יכול להיות ממש טמבל, אתה יודע? מה זאת
אומרת ממה? הבן הבכור והיחיד שלה, זה שהיא הצליחה להביא לעולם
אחרי עשר שנים ללא ילדים, מתגייס היום לצבא! כמה פעמים בחיים
אם לבן יחיד שולחת את הילד שלה לצבא? פעם אחת! אתה מצפה שהיא
לא תתרגש?"
ליאור שותק.
"טוב. מה אתה עושה לי נקיפות מצפון עכשיו?"
"אני לא עושה לך שום נקיפות מצפון. אימא שלך אישה נהדרת. אני
חולה על אימא שלך. היא מקסימה. תן לה קצת כבוד. אל תהיה זבל".
"תביא לי שאכטה".
"מה??"
"תביא לי שאכטה..."
אני מסתכל עליו ולא מאמין. הוא יכול להיות ממש דפוק לפעמים.
אני מדבר איתו על אימא שלו וכל הזמן הזה הוא בוהה בסיגריה
הדלוקה שלי.
אני מסתכל לכיוון השירותים.
"נו! תביא כבר! לפני שאימא שלי תבוא!"
אני מקרב אליו את קצה הסיגריה והוא לוקח שאיפה ארוכה
לריאותיו.
ליאור מעשן קופסא בשבוע בערך, בעיקר בגלל שהוא לא יכול לאפשר
לעצמו לעשן יותר. אני מעשן קופסא ביום מאז שהתחלתי את כיתה י'.
אם אימא של ליאור תדע שהבן החולני שלה חובב עשן בזמנו הפנוי
היא תתעלף. רק שלא יפגעו לה בילד.
אני מכיר את דניאלה מאז שהייתי ילד. אישה יפה. מבוגרת אמנם אבל
בהחלט שמורה היטב. אני וליאור ביחד עוד מהיסודי. אבא שלו טוען
שביום הראשון של כיתה א', כשהמורה אמרה להסתדר בזוגות, ליאור
בחר בי להיות בן הזוג שלו. ליאור מכחיש את כל העסק עד היום.
"אם כבר הייתי צריך לבחור, בחיים לא הייתי הולך על המרוקאי
הזה..." הוא אומר תמיד ושנינו צוחקים. בכל אופן, ביסודי היינו
חברים טובים. בחטיבה נפרדנו קצת. למדנו בשני בתי ספר שונים אבל
סמוכים זה לזה ונפגשנו בעיקר כשהברזנו מהלימודים או אחרי
הצהרים. בתיכון התקרבנו שוב וחזרנו להיות צמד חמד. בפסח טסנו
ליוון. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל והפעם המיליון של
ליאור. אני בחיים לא אשכח את הטיול הזה. טסנו יחד עם עודד,
שהוא עוד חבר משותף של שנינו ובילינו שמה עשרה ימים מטורפים.
חצי מהטיול אני לא זוכר ואת החצי שאני כן ליאור לא זוכר. היינו
שיכורים כמעט כל הטיול והשטתנו עד אובדן הכרה. טסנו במיוחד
בחופשת הפסח. שיערנו שליאור יתגייס מוקדם כיוון שהוא יליד
ינואר. צדקנו.
דניאלה ומאיה חוזרות.
"נו, קראו בשם שלו?"
"לא. עוד לא"
"ליאורי, אולי תאכל משהו בינתיים?"
"כן, תאכל משהו" מוסיפה מאיה "שחס וחלילה לא תגיע לקרב בלבנון
רעב..."
"סחתיין על הציניות, דארלינג. אני לא רעב בכלל".
מאיה מחייכת ומשחקת קצת בפלאפון של ליאור.
חם לי נורא. אני שונא את הקיץ. לפעמים, בא לי לפשוט את העור
מרוב חום.
פתאום מאיה מרימה את ראשה מצג הפלאפון, מבטה מבוהל.
"מה?! עדיין יש לך את המספר של נועה???"
שתיקה.
אני וליאור מחליפים מבטים. השם הזה מעורר בשנינו חלחלה, תזכורת
לריב הגדול ביותר שידענו אי פעם. ריב שכמעט סיים את היחסים
בינינו.
נועה היא האקסית המיתולוגית של ליאור. היא הפעם הראשונה שלו
בהרבה מאוד מובנים.
הם החזיקו יחד קצת יותר משנה עד שליאור החליט, בוקר יום בהיר
אחד, שנגמרה לו האהבה. אני דווקא תמכתי בהחלטה לחתוך את הקשר
הזה. מעולם לא חיבבתי את נועה. אמנם, נועה הייתה אחת הבחורות
היותר יפות שראיתי בחיים שלי אבל לא היה בה הרבה מעבר לזה.
מהרגע הראשון שראיתי אותה ידעתי שהיא טובה אך ורק לזיון ולא
לשום דבר אחר. ליאור חשב אחרת. הוא יצא איתה תקופה ארוכה ואני
נאלצתי לקבל אותה כשותפה קבועה לבילויי יום שישי. אחרי שהוא
זרק אותה נועה חיפשה נקמה. עבדתי אז בבורגראנץ' ונועה פתאום
הופיעה לי מול הדלפק. היא ביקשה לדבר איתי ולא סירבתי. אמרתי
לה שאני מסיים את המשמרת עוד חצי שעה. חשבתי שנדבר על איזה
ספסל או משהו אבל נועה רצתה ללכת לבית קפה. שוב לא סירבתי וזו
הייתה טעות גדולה מבחינתי. בבית הקפה היא דיברה שטויות בכמויות
מסחריות. היא לא אמרה מילה אחת רצינית. בסיום ה"דייט" העלוב
הזה היא ניסתה לנשק אותי. בשקט, בלב, אני מוכרח להודות שזו
הייתה דילמה לא קטנה. נועה כוסית. היא פאקינג כוסית. רציתי
לקחת אותה אליי הביתה ולזיין אותה מכל החורים האפשריים. מצד
שני, ידעתי שאם אני הולך על האופציה הזו אני וליאור גמרנו.
שיתפתי פעולה עם הנשיקה אבל אחר כך הדפתי אותה מעליי. אמרתי לה
שהיא האקסית של החבר הכי טוב שלי וזה הופך אותה אוטומטית
לפסולת קשר (או זיון) מבחינתי. נועה עשתה לי פרצוף מבין והלכה.
למחרת הטיח בי ליאור שאני הבנאדם הכי מניאק שהוא הכיר כל החיים
שלו, שאני לא חבר, שאני זבל, שהוא עוד ינקום בי ועוד כמה
פנינים...
נועה לא הייתה טיפשה. היא דאגה שאנשים יראו אותנו. אנשים מאוד
ספציפיים. ליאור ידעה על הצרפתית שלנו עוד לפני שהגעתי הביתה.
היה ריב גדול. הוא כמעט הרביץ לי.
לקח לנו הרבה זמן להבין שהיא תכננה את הכל ולליאור לקח הרבה
זמן לסלוח לי על הנשיקה הארורה הזו. מאז כבר הפנמתי. שום כוס
בעולם לא שווה את החברות שלי עם ליאור. שום בחורה! אנחנו לעולם
לא נריב יותר על נשים. לעולם לא.
"את יכולה למחוק את המספר" אמר לה ליאור.
"למה היא עוד כתובה לך בכלל?!"
"מה זה משנה עכשיו? תמחקי וזהו..."
עדי הרטמן, איתי יקיר, עמוס גלעדי, שחר עופר, ניסים גושושוילי,
אלעד לוי, רן צפירה, ליאור גיא...
"זה אתה!" קפצה דניאלה ממקומה.
"כן. זה אני" עונה לה ליאור, קצת מבוהל.
כולנו קמים מספסלי ההמתנה המייגעים ומתחילים בתזוזה. אני לוקח
את הצ'ימידן הענק של ליאור ומרים אותו על גבי.
"קיבינימט אתך, זה כבד! חתיכת אימבציל, מה שמת בפנים? אבנים?"
"פירקתי כמה בלטות מהרצפה של החדר שלי ודחפתי בפנים..." הוא
צוחק "תן. אני אסחב את זה".
"לא צריך. אני אסתדר".
אנחנו נעים באיטיות אל רחבת האוטובוסים. כמונו, עושים את דרכם
מספר לא מבוטל של צעירים אוחזי תרמילים ענקיים. לצידם אימהות
בוכיות וקומץ מלווים. ככה זה בישראל. 18 שנים אתה מגדל ילד
ובסוף אתה מלביש לו חאקי ושולח אותו... השד יודע לאן.
הנה, הגענו.
ליאור מתחיל בסבב הפרידה הרשמי. חיבוקים, נשיקות.
ראשונה, אימא שלו, שמנסה להסתיר את דמעותיה תחת משקפי שמש
אופנתיים ללא הצלחה. דניאלה מחבקת אותו בחוזקה, נושקת ללחיו
ולוחשת: "שמור על עצמך, חיים של אימא..." ליאור נראה נבוך מעט
מפרץ הרגשות אבל יוצא אחלה גבר כשהוא מחזיר לאימא שלו במילים:
"אני אהיה בסדר. אל תדאגי. אני אוהב אותך לאללה".
אחר כך מגיע תורה של מאיה. הם מתלטפים ומתנשקים על גבול הגיפוף
בפומבי. "אני אוהבת אותך ואני אתגעגע" אומרת לו מאיה בעיניים
מצועפות. "גם אני, מאמי" הוא עונה לה "חפיף. במילא יום שישי
אני בבית כמעט על בטוח..."
עכשיו תורי. אנחנו מתחבקים חיבוק של גברים, טופחים זה לזה על
השכם. "הגיע הזמן שתזיז ת'תחת שלך קצת מהכורסא. סוף כל סוף
תעשה משהו עם עצמך" אני אומר לו והוא צוחק. להגיד לו שאני אוהב
אותו? מה פתאום? למה מה קרה, מישהו מת? הוא כולה הולך להיות
ג'ובניק בקריה. גברים לא צריכים את הצהרות האהבה המטופשות
האלו. ליאור יודע שאני מת עליו. אין צורך להגיד לו את זה.
במקום זה אני אומר לו שהוא מלך.
"ואתה קינג" הוא מחזיר לי בחיוך.
ליאור נדחף בין כל אלה שאוטוטו הולכים להיות חיילים ועולה על
האוטובוס. דניאלה מנופפת לו לשלום ומאיה מפריחה לו נשיקות
באוויר. ליאור יושב ליד החלון, מביט בהן, מחזיר באותו המטבע-
נשיקות, נפנופים...
"שלא תשתה לי שמה חשיש!" אני צועק לו ורואה אותו נקרע מצחוק.
אין. אין. הוא מספר אחד.
האוטובוס נוסע ואנחנו עושים את דרכינו למכונית של דניאלה.
"הוא כבר חסר לי" אומרת מאיה.
נשים.
לך תבין אותן.
מה חסר לך? מה? הרגע ראית אותו! הרגע כמעט אנסת אותו מול
העיניים המשתאות של אימא שלו! אז איך הוא כבר יכול להיות חסר?!

אני מתעלם מהמשפט הדבילי הזה ומצית סיגריה.
אוטובוס המתגייסים דוהר במוחי בסערה.
מתי יגיע תורי?
 
בסיס קליטה ומיון, מחנה תל השומר, רחבת מתגייסים, 22/7/2002
               



"קיבינימט!" קללה נפלטה מפיו.
ריצתו המהירה והעקשנית לא עזרה לו והאוטובוס החל מתרחק.
הוא לא האמין שזה קורה לו. כעת יאלץ להמתין עשרים דקות לפחות.
חם לו. הוא חש כיצד הזיעה ניגרת מעורפו, מצטברת בגבו, מרטיבה
את חולצתו.
אולי ייקח מונית? הוא דוחה את המחשבה מראשו. "מספיק עם הפינוק"
הוא אומר ללא קול. "כולם נוסעים באוטובוס. פספסת? זו בעיה שלך.
תחכה".
והוא מחכה.
יושב בספסלים העמוסים הממוקמים בחזית התחנה המרכזית של תל
אביב. פעם, כשעוד לא היה לו רשיון, נסע בקו הזה הרבה. הוא אהב
את העיר הגדולה. הריחות. הטעמים. הצבעים. הנשים.
אהב את מראה הרחוב שוקק החיים.
הוא רעב.
שקל לקנות דבר מה לאכול באחד מן הדוכנים הרבים בתוך התחנה
המרכזית אך ביטל רעיון זה במהרה.
המקום הזה הגעיל אותו.
הוא אהב את תל אביב אך שנא את התחנה. תערובת של ערסים מלאי
פוזה, מזון קשה לעיכול בבאסטות נטולות היגיינה, ארבעה דיסקים
במאה שקלים, מוזיקה מזוויעה הבוקעת מחנויות זולות ומצועצעות
ומאות עובדים זרים שהגיעו דווקא לפה, המדינה המסובכת בעולם,
בשביל לעבוד.
הו, לא. הוא לא יכנס. הוא יחכה. יאכל כבר בבית.
הוא מחליט להעביר את זמן ההמתנה שנותר בהאזנה למוזיקה. הוא
מפשפש בתיקו הגדול ומוציא משם, לבסוף, דיסקמן "סוני" חדיש. הוא
רכש אותו בדיוטי פרי בפעם האחרונה שטס לחו"ל. עלה לו 200 דולר.
יקר אבל שווה. "לולא מוזיקה החיים היו טעות" נהג לצטט את משפטו
של ניטשה, הפילוסוף האהוב עליו, בכל הזדמנות.
הכניס דיסק של בוב דילן. הוא מכור לזמר הזה. בכלל, העדיף
מוזיקה ישנה. הוא האמין שנולד בטעות בשנות השמונים. לו שאלו
אותו, היה בוחר להיוולד בשנות החמישים ולגדול לתוך תרבות ילדי
הפרחים של הסבנטיז. אין ספק, אז המוזיקה הייתה איכותית יותר.
הוא הצליח ליהנות גם ממוזיקה עדכנית אך זאת היוותה מבחינתו
מנגינה קצבית לריקודים והשתטויות. הוא הצליח לסמפט מספר נמוך
מאוד של יוצרים עכשוויים.
"היי, מיסטר טמבורין מאן... פליי סונג פור מי..." זמזם לעצמו.
שיבוא כבר האוטובוס. הוא עייף, רעב ומזיע. הוא רוצה הביתה.
השבוע האחרון היה קשה.
יותר מקשה, השבוע האחרון היה מוזר.
הוא לא רגיל שאומרים לו מה לעשות. הוא לא רגיל לבקש רשות לפני
כל פעולה שהוא מבצע. זה מציק, מייגע ומשפיל. אמש איחר לפריקת
נשקים, ננזף וספג "שעה ביציאה". הוא התרגז. האיחור הסתכם בדקה.
רק דקה. בגלל זה מגיע לו להגיע הביתה שעה מאוחר יותר? הוא
התווכח עם אחת המ"כיות על חומרת העונש וזאת "צי'פרה" אותו בשעה
נוספת על תעוזתו, אותה כינתה "חוצפה".
היום בבוקר יצא בשעה עשר ורבע מבסיס הטירונים הדרומי ורק כעת,
בשעה חמישה לשתיים עשרה בצהרים, הצליח להגיע לתל אביב.
רוב החבר'ה בטירונות היו טיפשים גמורים. "ככה זה ברובאי 02"
אמר לו נמרוד בשיחת הטלפון הקצרה שניהל עמו בשעת הט"ש היומית.
הוא מצא שם שניים "נורמאליים" ואיתם העביר את מרבית השבוע.
מרבית התכנים שלמד היו משעממים. הוא התנחם בשיעורי הנשק, אותם
חיבב, וציפה בקוצר רוח למטווח. אתמול, במסדר הערב, יידעה אותם
הסמלת כי המטווח, ייערך ביום ראשון, לאחר הסופ"ש הקצר שלהם
בבית.
"לעזאזל! אני מתעב את יולי- אוגוסט!" חשב לעצמו. הוא רצה לפשוט
את חולצת המדים ולהישאר לבוש בגופייה לבנה בלבד אך חשש מהמשטרה
הצבאית. "משטרה צבאית" או בפי החבר'ה "מנייק" נמצאת בכל חור
בארץ ובעיקר בתחנות המרכזיות, כך הסבירו להם ביום השני
לטירונות. הוא לא רצה להכתים את גיליון ההתנהגות שלו בתחילת
דרכו והעדיף לסבול את השרב הנוראי.
"חייל!"
לקח לו מספר שניות להסתובב. הוא עדיין לא רגיל שקוראים לו בשם
הזה.
מטרים ספורים ממנו עמד בחור גבוה ומוצק, לבוש ג'ינס וחולצה
שחורה.
"יש לך אולי כמה שקלים? שאל "פשוט איבדתי את ה..."
"לא. אין לי" ענה לו בחוסר סבלנות מופגן.
כמה שהוא שונא את זה. זה נהייה פרנסה בישראל- כל מיני אנשים,
קשישים וצעירים, עם ילדים ובלי, לבושים במיטב פריטי הלבוש או
ניחנים במראה בלוי ודהוי, עולים חדשים וצברים שפונים לעובר
אורח תמים ברחוב ומבקשים ממנו את כספו בתואנה שאיבדו את הארנק,
סבתא שלהם חולה או שנגמר להם האוכל במקרר. ליאור לא אהב את
תרבות פושטי היד. כבר אמרו לו שהוא אליטיסט סנוב מהעשירון
העליון שיש לו הכל ומתקשה לראות את החיים מהצד השני של המטבע.
ליאור ידע שזה לא נכון. הוא לא בז לעוני אלא האמין שכל אדם, אם
רק יתאמץ מספיק, ישכיל למצוא עבודה. בעיקר תיעב שני סוגים של
קבצנים: המכורים לסמים קשים המנסים להונות אזרחים רחומים
ולזכות בכספם ולו רק עבור מנת הסם היומית והאנשים הבריאים, אלה
שדומים לרבים אחרים, שפשוט לא רוצים לעבוד. בדיוק כמו הבחור
שניגש אליו עכשיו.
הוא הוציא סיגריה מאחד מכיסיי מכנסיו. הסיגריה תבזבז לו את זמן
ההמתנה שעוד נותר. הצית אותה. השתעל. מעין טקס קבוע שחוזר על
עצמו בכל שאיפה ראשונה...
הוא הביט בנעליים הצבאיות החדשות שלו, במכנסיו.
"אני נראה לא רע במדים" חשב לעצמו בפעם הראשונה שמדד אותם ובחן
את עצמו מול המראה בשרשרת החיול בבקו"ם. מעניין מה מאיה
תגיד... מיום ראשון לא ראה אותה. הוא מתגעגע.
האוטובוס הגיע.
ליאור קם בזריזות, הרים את התיק הכבד על כתפיו ושלף את פנקס
החוגר מארנקו.
ככה זה תמיד. אם אתם רוצים שהאוטובוס יבוא, תדליקו סיגריה. זה
מתכון בדוק.
הוא מצטופף בין קהל הנוסעים העולים על האוטובוס. קו 12. אנשים
רבים ניידים בקו הבינעירוני הזה, המחבר בין תל אביב לחולון.
הוא מגיע לנהג ומציג, לראשונה בחייו, תעודה המאשרת את היותו
חייל.
הוא מתיישב בספסל זוגי בחלקו האחורי של הרכב.
הנהג סוגר את הדלתות ומתחיל בנסיעה.
ליאור נושם לרווחה. חצי שעה, לכל היותר, והוא בבית. עוצם את
עיניו ונשען אחורנית. עייפות.
מיום ראשון הוא ישן בממוצע 5 שעות בלילה. ניתנות להם 6 שעות
מטכ"ליות אך מובן שאי אפשר להירדם בדיוק מתי שרוצים. לפני
הגיוס ישן המון. גם בתקופת הבגרויות ישן בין תשע לעשר שעות
ביום. כעת יאלץ להסתגל למשטר החדש.
צלצול פלאפון מהדהד באוזנו. שלו?
כן. שלו.
הוא תר אחר הסלולארי ושמח כשהוא מבחין בכיתוב "מאיה שלי" על
הצג.
"הלו?" הוא עונה בחיוך.
"שלום חייל חתיך שלי..."
הוא צוחק.
"שלום שלום" הוא עונה.
"איפה אתה?"
"בדרך. לפני שתי דקות יצאתי מהתחנה המרכזית".
"מתי אני רואה אותך?"
הוא שתק. התלבט אם להגיע ישר לבית אהובתו או לנחות קודם כל
במשכנו הפרטי והרי הוא רעב... ואימא שלו ודאי מחכה לו "על
קוצים". מצד שני, רצה שמאיה תראה אותו על מדים. ומה עם אימא
שלו? חפץ שגם היא תראה אותו בירוק.
"אני עוד לא יודע, מותק. נראה לי שאני ארד קודם בבית. לא אכלתי
מאתמול ואני גווע... אני אקפוץ אלייך ישר אחר כך..."
"לא..." שמע את קולה המתחנחן "בוא קודם אליי... בבקשה... אני
מתגעגעת..."
"מאיה..."
"כדאי לך לבוא קודם אליי..."
"למה?" הוא חייך, מנחש את התשובה.
"כי לא פינקתי אותך כבר שבוע..."
"ומה יקרה אם אני אבוא קודם אלייך?" שאל בקול נמוך.
"אמממממ..." היא גרגרה כחתולה בקול הפאם פאטלי שלה "אני אבדוק
איך אתה נראה במדים... ואז אני אברר איך אתה נראה בלעדיהם..."
סומק עלה בלחייו. מאז שהיה ילד הוא לא מצליח להיפטר מההרגל
המגונה הזה- להסמיק כל פעם כשהוא קצת מתרגש.
הביט בנוסעי האוטובוס. האם הם רואים אותו? האם הם יודעים אילו
תמונות מבליחות כעת במוחו הקודח? האם הם ערים לשיחה המתרחשת
מול עינם?
"אני אשכיב אותך על המיטה שלי ואנשק כל סנטימטר בגוף היפה הזה
שלך, שכל כך התגעגעתי אליו ואז..."
"מאיה..."
"אני ארד לך בשביל כל השבוע הזה שלא היית בבית... אני אזיין
אותך בחמש תנוחות... תנוחה אחת עבור כל יום שלא שכבנו בו..."
היא הטריפה אותו.
היא הזרימה דם למקומות ספציפיים בגופו.
הוא רצה לענות לה. רצה לתאר לה בפירוט מרבי את המעללים שהוא
הולך לבצע בגופה לכשיגיע הביתה אך מבט אחד באנשים הרבים סביבו
הבהיר לו שרצוי שישתוק.
"מאיה, אני באוטובוס..." לחש לה.
"אני יודעת..." ענתה "וזה מגרה אותי עוד יותר..."
כלבה. עמד לו בטירוף. מכנסי הדקרון הלוחצים הכאיבו לו.
האוטובוס עצר באיזו תחנה וגבר חנוט בחליפה כחולה התיישב
לצידו.
אם עד עכשיו הרשה לעצמו ליטול איזשהו חלק קטן בשיחה האינטימית
הזו, הרי שכעת עליו לדמום לחלוטין. הרי יושבים לצידו. הגבר הזה
צמוד אליו כל כך, מדי פעם אף נוגע בו בטעות.
"בסדר פופי" הוא נכנע "אני אגיע קודם אלייך".
"לפתוח לך את הדלת עם בגדים או בלי...?"
הוא נשך את שפתיו התחתונות.
"בלי..." בלע את רוקו.
היא צחקה.
"אני מחכה".
ניתוק.
ליאור עצם את עיניו. תמונות רצות.
הוא ישכב איתה במקלחת, על המיטה, על הרצפה. יזיין אותה על קיר
חדרה, יענג אותה עד אובדן חושים, עד להתפרקות מוחלטת.
הוא חייב להפסיק לחשוב על זה. הוא חייב להירגע. הוא
ב-אוטו-בוס-!
הפלאפון שלו שוב מצלצל.
אימא שלו.
הו, זה ירגיע אותו.

"ליאורי!" מאושרת דניאלה לשמוע את קולו.
"היי אימא. מה העניינים?"
"עכשיו, כשאני שומעת אותך הכל בסדר" עונה לו אימו בעליצות
"איפה אתה?"
"אני אוטוטו בבית" לא הצליח לשקר לה.
"באמת? איזה יופי! הכנתי לך את הקציצות שרצית, כמו שסבתא
זיכרונה לברכה הייתה מכינה וסלט ביצים... קניתי גם חומוס, את
הסוג שאתה הכי אוהב..."
ליאור היה מבסוט לשמוע איזו ארוחת מלכים מחכה לו בבית. תיאור
המאכלים בפי אימו הגביר את רעבונו.
מה יעשה עם מאיה? הוא הבטיח שיגיע קודם לביתה...
איזה סיבוך.
"הכל בסדר??" שאלה דניאלה כששמה לב לשתיקה מצידו של ליאור.
"הכל מצוין. אני הולך לאכול את כל המקרר. אבא בבית?"
דניאלה צחקה.
"לא, נשמה, אבא בעבודה. הוא צריך להגיע עוד שעה בערך. איך היה
השבוע שלך שמה?"
"לא משהו. אני אספר לך הכל שאגיע, טוב?"
"טוב, חייל של אימא".
ליאור כבש את חיוכו. "חייל של אימא" היא קוראת לו. כמה היא
אוהבת אותו. כמה היא מקריבה עבורו. כמה היא נותנת לו. בחיי,
היא נפלאה. חשב לעצמו.
"גברת גיא, אני אוהב אותך, את יודעת?"
"אני יותר" היא עונה לו בפסקנות והוא לא מעז להתווכח עם
קביעתה.
יודע כי היא צודקת.
השיחה נותקה והוא שוב מפליג במחשבות.
סצנות מתוך מסיבת הגיוס שלו, שנערכה בשישי שעבר, עולות בראשו.
איזו מסיבה זו הייתה... נמרוד ארגן את כל האירוע. מאיה עזרה
לו. נמרוד טוב בהפקות גדולות למיניהן. הם שכרו אולם לערב אחד,
קנו כמויות מסחריות של אלכוהול וקצת אוכל והזמינו חצי מדינה.
היה מצחיק. הם שתו את עצמם לדעת, רקדו עד אור הבוקר והכתירו את
המסיבה כאחת המוצלחות שידעו. בסוף הלילה הזה, או בעצם נכון
יותר לומר בבוקר למחרת, הוא מצא את עצמו עם מאיה, במיטה שלה,
כשהם עירומים לגמרי. עד היום הוא עדיין מנסה לברר כיצד הגיעו
לשם. אף אחד לא זוכר.
אולי יתקשר לנמרוד ויברר איתו לאן יוצאים היום?
לא. יש דרך טובה יותר.
הוא ישלח לו הודעה.
"מה עושה התולעת?" כתב לו.
התשובה לא איחרה לבוא, צפויה כתמיד.
"מחפשת חכה..."
ליאור צחק.
הוא המשיך בהתכתבות.
"יש תכנונים להערב? שמעתי שיוצאים ל...

רעש. אש. עשן. פיצוץ. הדף. דם. איברים. המולה. עזרה. פצועים.
גופות. לכודים. טרור. כאבים. מחבל מתאבד. חיים. מוות. בשנה
הראשונה יהיה קשה. תמיד יהיה קשה. צעקות. אימה. שקט.

דממה.

                             קו 12 ת"א- חולון, 29/7/2002




אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה
במעלות קדושים, טהורים וגיבורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים-
לנשמת החייל ליאור בן אמנון ודניאלה שמסר נפשו על קדושת השם,
ונפל מות גיבורים בהגנת העם והארץ. בעבור שאנו מתפללים לעילוי
נשמתו, בגן עדן תהא מנוחתו. לכן בעל הרחמים יסתירהו בסתר כנפיו
לעולמים ויצרור בצרור החיים את נשמתו, יי הוא נחלתו וינוח
בשלום על משכבו ויעמוד לגורלו לקץ הימין ונאמר אמן.


בית העלמין הצבאי בקרית שאול, חלקה ד', גוש 4,  
30/7/2002
       




"אוי אורנה, איך שהוא דומה ליוסי... פשוט לא להאמין..."
"אומרים שהבכורים תמיד דומים לאבא"
"כן... נו, בחרתם כבר שם?"
"כן, יש משהו..."
"מה?"
"ליאור"

ביה"ח איכילוב, מחלקת יולדות, 31/7/2002  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
'אור לגויים' -
צור קשר בבקשה.

העוקבת.
:)


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/2/04 10:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור עופר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה