סיפור בהמשכים.


עלים בצבע חום זהוב נופלים על שערי; זו אמא אדמה מפגינה את
כוחה ביום סתיו אפרורי שכזה.
אני יושבת בפארק, העצים הגדולים מקיפים אותי באיזו מלכותיות
שכזו, קרני השמש המבצבצות מבין העננים האפורים חובקות את פני
בחמימות כמבשרות ליום טוב, ואני נפעמת.
אין בפי מספיק מילים היכולות לתאר את יופיה של זריחה זו.
ושוב, אני מוצאת את עצמי מחכה לו, לאהובי, שיחלוק עימי ארוע זה
אך הוא לא מגיע.
ההרגשה של משהו הזוחל מתחת לפני עורי מתחילה להתעורר שוב,
חשבתי שזה נגמר, הייתכן שטעיתי?! וכך אני מהרהרת לעצמי למשך
זמן מה. בעודי ממששת את יידי בגלל הדבר הזוחל מישהו בא ונעמד
מולי, משיל צלו עלי, אני נבהלת, מביטה למעלה וזה הוא, פשוט
פניו מפוחמות, בגדו קרועים, עייניו עייפו מלראות, אני מרגישה,
זה לא אותו ז'אן-קול שהכרתי. הוא מרכין ראשו בכדי ללחוש באוזני
ואני אומרת לו: "היי חמוד, לבש את צלך קודם כל"
פתאום כמשום מקום...




המשך ביום שלישי ח'ברה.