ישבנו בגינה, אבא ואני, הסתכלנו על עץ התפוח הגדול. זה היה
בסתיו, כל העלים היו צבועים בצבעי שלכת , כולם חוץ מאחד. עלה
אחד בודד נישאר ירוק. אבא אמר שזה עלה מיוחד, כי קשה ללכת נגד
כולם, להיות שונה. אבא אמר שהעלה הזה הוא כמוני, הולך נגד
הקבוצה ועושה את הדבר הנכון. באותו יום צחקתי, חשבתי שהוא
מעריך אותי יותר מידי, היום אני חושב שאולי הוא צודק.
עברה השבת, וחזרתי לצבא. המפקד אמר משהו על זה שהולכים להיכנס
לשטחים, שיוצאים מחר. יצאנו, חיפשנו את אותם מחבלים שהסתתרו
בין הסמטאות הצרות. הבכי והצרחות היו חלק בלתי נפרד מהכניסה
לשם, אבל שמעתי בכי שונה, לא בכי של פחד, בכי של כאב.
חיפשתי אחר אותו ילד פלשתינאי בוכה, הוא היה קרוב אלי. אחד
החיילים מהפלוגה שלי הכה אותו, וכיוון אליו את הרובה. לא הייתי
היחיד שהסתכל, היו עוד שני חיילים, הם צחקו. "לא!" צעקתי,
"תעזוב אותו!". הוא לא הקשיב. הוא התרחק מעט, כיוון את הרובה,
וירה. הוא לא פגע בילד, הוא פגע בי. דחפתי את הילד הצידה.
הסתכלתי על הבית מלמעלה, כשסיפרו לאבא שלי. היו לו דמעות
בעיניים, אבל ראו את הגאווה הגדולה שהוא מרגיש. הוא התיישב
מתחת לעץ התפוח, והעלה הירוק, שכבר הצהיב, נשר לתוך ידו.