אני זוכר שכתבתי פעם משהו יפה, מרגש, משהו שהוצאתי עמוק מהלב.
זה היה באחד הלילות הללו שפשוט לא נרדמים, הייתי במצב של בין
חלום לערנות. ופתאום נפלה עלי השראה.
לקחתי מהר מחברת של בית ספר (בכל מקרה לא היה כתוב בה כלום).
מצאתי עט שהתלבשה בדיוק על היד שלי והתחלתי לכתוב, וזה היה
באנגלית משום מה...

כתבתי בין שלוש לחמש שורות מקסימום
זה הרגיש כמו נצח לכתוב
אך תמציתי בקריאה
במילים פשוטות זה הכיל את כל רגשותי... את כל תקוותי וכל
אכזבותי.
אהבות נשכחות ופחדים בדיוניים.

הדבר אשר נכתב בלילה ההוא בעל עוצמה וכוח בלתי נתפסים...
לפחות בשבילי.
החלטתי שאני צריך לשמר את זה בצד נעול ולחזור אל זה כמה שנים
מאוחר יותר.

ואכן כמה שנים מאוחר יותר חזרתי לזה, אך בצורה שונה.
חבר טוב שלי מילדות קפץ לבקר אחר צהריים אחד וכמו תמיד התחיל
לחטט ואיכשהו הגיע ל"מסתור הסודי" של הפיסת רגש שכתבתי על
נייר.
לא יודע למה אך הרגשתי שאסור לי לתת לו לראות את זה.
האירוניה שאני בעצמי כבר לא זכרתי מה כתוב שם אך המחשבה עצמה
על פיסת נייר זו העבירה בי צמרמורת ופחדים.

לאחר ריב מילולי ופיזי ארוך עם חברי הטוב הצלחתי להשמיד את
פיסת הנייר הזו.
היום, אני נזכר בפיסת נייר זו שהייתה כתובה באנגלית משום מה,
לקח לי נצח נפשי לכתוב את מה שנכתב בה ורק שניות לקרוא את כל
כולה. אך בגלל שנרתעתי מלהציגה לעולם היא נשכחה ונשרה ממני
כאילו וכלל לא הייתה.

אולי טוב שכך, ואולי לא... מה שכן זה שאסור להתחרט על העבר כי
מה שהיה היה ומה שיהיה אז טוב שהיה.

לפחות עכשיו אני יודע שפעם שכחתי משהו יפה.