הלילה היה סוער וגשם ירד כמו בסוף העולם.
זו גם הייתה בדיוק התחושה שלו, שסוף העולם הגיע ואף אחד לא
הודיע לו, כאילו אם היה פותח רדיו היה יודע, אם רק היה שומע
חדשות. הרי לא יכול להיות שהדבר הזה יתרחש ואף אחד לא ישים לב,
אף אחד לא יתריע, יוציא תוכנית מגירה מהכספת, יזמן לישיבה
דחופה. משהו. עוד ברק חצה את השמיים לשברים מקועקעים ורעם זעזע
את הבית הישן. איך הכל לא יציב, הוא חשב, הכל הולך להתפרק. אני
חייב לצאת מכאן, שלא יפול עלי הבית. אבל בחוץ מה? בחוץ סופה.
מישהו חייב לדעת מזה, הוא חשב, והקול, שפוי והגיוני, דיבר לו
בתוך הראש בטון רך ובקול עמוק: תירגע. תירגע מותק. בחוץ
משתוללת סופה. זה נכון. כמו הסופות שהיו, כמו הסופות שיהיו.
אין מה לפחד. אני חוזר, אמר הקול, אין מה לפחד.
אבל אז בא עוד ברק ועוד רעם וכל האורות כבו, בבת אחת, וגם
המוזיקה נפסקה, בדיוק כשהחליט להעביר לרדיו, יגידו מה שיגידו.
זה לא היה מצחיק בכלל. חושך גמור. רק הירח מעיף אור עמום מבעד
החלונות המטושטשים מגשם. אני חייב לצאת מכאן, חייב לצאת מכאן,
הוא מלמל לעצמו בלי קול. אין כאן שום תקווה. בחוץ אולי אפשר
יהיה להרגיש את האויר והמרחב, יהיה אפשר לשאת רגליים ולנוס.
לפחות הקירות כבר לא סוגרים עלי, אי אפשר לראות אותם והבית
נהיה גדול יותר. הוא הושיט יד רועדת מקור אל הסיגריות והדליק
לו אחת, להבת הגפרור יוצרת הילה קטנה של אור מסביב לידו, עומד
בודד בתוך כל החושך הגדול הזה. "אל תפחד", "אל תפחד", אמר לו
קול רגוע ושפוי והגיוני בתוך הראש, הקול שלו. כבר היית כאן,
הוא אמר, כבר היית כאן והכל עבר, כבר היית בבית חולים, היית
בוכה, היית כואב, אל תפחד. הכל עובר אמר הקול. קולו שלו. אבל
אני מפחד, מפחד כל כך. הם רוצים לקרוע אותי לגזרים, השמים
האלה. הרחוקים. שמכירים אותי בצורה כל כך אינטימית אבל כל כך
אנונימית. אחד ממיליון. אחד ממיליארדים. אני אוהב אותכם, שמים,
הוא אמר. אוהב אותכם אבל כל כך חלש. ותרו לי עוד קצת. כתרו לי
זעיר. הוא התכופף אל הרצפה, מאזן עצמו, מכורבל, על עקביו, ושאף
מן הסיגריה במהירות. יודע שהיא תחזיק אותו, לפחות קצת, תיתן לו
להישען על הזרוע המתוחה והגאה שלה. שיש בה כח ומעמד ומוות,
ואפר ועשן וריחות חזקים. אני רוצה להשתחרר הוא בכה, בקול מרוסק
הוא בכה ודיבר לעצמו. הרגשות היו כל כך חזקים ויצאו לו מהפה,
מזיזות את השפתיים, נלחמות בבושה. אני מבקש סליחה הוא אמר.
והתחיל להתנדנד באיטיות על העקבים, כורע אל הרצפה הקרה. כל כך
קר. הוא התכרבל במעיל ושאף מהסיגריה. עד שהיא נגמרה והוא המשיך
לאחוז בה ולא נתן לה ללכת, לא מחץ אותה במאפרה או אל הרצפה.
אני מתגעגע אליך, הוא אמר, לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה. הלואי
שתחזרי. הגשם והרוח הלמו בבנין שעמד דומם ולא זע אבל לדמות
שכרעה באפילה היה נדמה שעוד רגע והוא יתפורר, יכנע לכוחות הכל
כך חזקים של הטבע ויסדק ויפול. הוא אזר כוח פתאומי ומין החלטה
נחושה כזאת והתרומם, בודק שהמפתחות בכיס והסיגריות, והארנק
והמצית, ופסע במהירות אל הדלת.
חדר המדרגות היה חשוך והוא גישש את דרכו במורד, נאחז במעקה ביד
אחת ולפעמים בשתי ידיים. בקומה התחתונה נעצר, מביט החוצה אל
החוץ, הגשם סער והשתולל ועשה קולות אבל כמעט ואי אפשר היה
לראות אותו. הוא עמד מול הדלת השקופה והכניס את הידיים לכיס,
מאגרף אותם בחוזקה. הוא הרגיש את קופסת הסיגריות נצמדת לו ליד,
קרה ומרובעת, נצמדת לו ליד הקפואה, המאוגרפת, בתוך הכיס של
המעיל. הזרועות שלו התחככו בגופו ומעיל הפלסטיק השמיע רחש
ניילוני לא נעים. אני עטוף בפלסטיק הוא חשב, עטוף בשקית
ניילון. הולך לצאת אל החוזק הסוער הזה בתוך שקית ניילון.
פעם חשב שהוא כל יכול. כלומר, פעם היה מפוחד כמו היום, אבל לא
היה מקשר בין התחושה הרועדת, החולה, שפועמת בו, לבין העובדה
שגרביו רטובות וחיוכו נבוך ואנשים מסתכלים בו במבט עוין. הוא
הרגיש כעת את רגליו קופאות בתוך הנעליים והצטער שאין לו
מגפיים. הגשם הזה. הרוח הזאת. סופה סוערת בחוץ.