[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטלי בר
/
בחיים, לא.

"אני בחיים לא אתחתן". היינו בנות 13 כשאמרה זאת בפעם הראשונה.
ומאז, לא הפסיקה להצהיר זאת בכל הזדמנות אפשרית. בגן הילדים
היינו הבנות מתהלכות בגאווה עם עגלות הבובה המפוארות ומשוויצות
בתינוק הבובה השכוב בה, אך היא, היא העדיפה לשחק עם הבנים
ברובוטריקים. בבית הספר היסודי כשלכל הבנות היה חבר ראשון היא
מעולם לא התעניינה בסיפורים ובחוויות וגם במסיבות הכיתה לא
התעניינה בבנים מעבר לדיבורי סרק או משחקי ספורט. בחטיבה
כשאנחנו דיברנו על נשיקות היא תמיד דאגה להצהיר שהיא בחיים לא
תיקשר לבחור אחד. היא נהגה להתנשק עם כולם.
"ומה תעשי כשתתחתני?" היינו אנחנו שואלות אותה, "אני? אני
בחיים לא אתחתן". השיבה. בתיכון במסגרת פרוייקט שכבתי נאלצנו
להתחלק לזוגות ולדמות מערכת זוגית הכוללת נישואים וחשבונות
משותפים על מנת להכין אותנו לעולם החיצוני, וכשכל הבנות
"התחתנו" עם שחקני הנבחרת היא, היא תקצבה עצמה באופן עצמאי
וסירבה להתחתן גם לצורך התרגיל. "אני? אותי בחיים לא תראו
מתחתנת". אני זוכרת את עצמי אחרי הצבא מתקשרת לבשר לה על הבחור
המדהים שהכרתי, דובי. דובי היה טייס קרב. כשאני השתחררתי הוא
חתם קבע. בחור מקסים, נאה ועם המון פוטנציאל. היה לי ברור
מההתחלה שאיתו אני מתחתנת. יצאנו שלוש שנים והתחתנו מיד אח"כ.
היא הייתה בחתונה כמובן. לבושה בשמלה שחורה מחמיאה וחושפת טפח.
אינספור חברים של דובי ניגשו אליי וביקשו להכיר אותה והדבר
היחיד שיצא להם (לחלקם לפחות) זה אולי דייט או שניים ועם קצת
מזל גם זיון פראי. והוא היה פראי אני יודעת, ראו לה בעיניים
שהיא פראית. אני הייתי הראשונה להתחתן ומייד אחרי הלך ומעט
מספר הרווקים בחבר'ה שלנו. "מתי כבר תמצאי מישהו שידאג לך,
ליהי?" הייתי שואלת אותה, "אף פעם לא, ריווי. אני דואגת לעצמי
יפה מאוד, לא צריכה אף אחד אחר שידאג לי". עברו מספר שנים
והקשר ביני לבין ליהי נותק. בכל זאת הייתי כבר אמא לילדים
קטנים והחברות הקרובות לי היו האמהות של ילדי הגן. ביום הולדתי
ה-32 במספר, צלצל הטלפון בשעת בוקר מוקדמת, אני שהייתי עסוקה
בהכנת הסנדוויצ'ים והכנסתם לתיקי הילדים סימנתי לדובי, שחזר
לחופשה לענות, "ריווי זאת ליהי בטלפון" חייך דובי בהפתעה
גמורה. מייד הנחתי את ממרח השוקולד ואת סכין המריחה וזינקתי
לטלפון. "מגיע לך מזל טוב" בישר לי קול מוכר. "ליהי? יקרה שלי!
מה שלומך?" שאלתי בהתרגשות. "ריווי, הכרתי מישהו". "זה רציני
הפעם" הוסיפה. ליהי מסתבר, חיה בניו יורק 3 שנים. במהלך שהותה
שם הכירה בחור קנדי בשם דייב. אמן מצליח בעל סטודיו עוד יותר
מצליח. דייב ידע לתפוס בחורות כמו ליהי ברשת. ליהי ואני לא
התקשינו לחדש את הקשר ולא חלף זמן רב וליהי כבר נחתה בארצנו
ביחד עם דייב לעשות לחבר'ה היכרות. דייב התגלה כבחור מאוד
מיוחד, בעל יופי פנימי וחיצוני כאחד, עשיר מאוד, חכם, אוהב
ותומך. חלפו עברו חמישה חודשים תמימים, ליהי ודייב חזרו לניו
יורק ואני, אני קיבלתי אימייל מליהי, "אני עושה את הלא יאומן
ריווי! אני מתחתנת!" כל כך שמחתי. ליהי שגדלה והתחנכה בארץ
החליטה גם להינשא בארץ ולנו החבר'ה לא נותר רק אלא להתמוגג
מאושר  בעקבות החלטתה של חברתנו להינשא סופסוף. התאריך המיועד
נקבע. ליהי החליטה להפתיע את כולם ולהיות בלתי צפויה כתמיד.
היא ביקשה מדייב, בעלה העתידי להופיע לחתונה בנפרד ממנה משום
שתכננה הפתעה גדולה. התכוננתי שעות לפני האירוע מרוב התרגשות,
לבשתי שמלה מחמיאה בצבע שחור, ענדתי שרשרת זהב יקרה ונעלתי
נעלי עקב דקות ועדינות. דובי לבש מדיו משום שיועד לצאת למשימה
מייד לאחר השמחה הגדולה. הוריה של ליהי היו נרגשים מתמיד ושמחו
כל כך שזכו לחתונת בתם. החברים התבדחו על כך ש"סופסוף מישהו
הצליח להכניע אותה". ואז בתוך כל ההמולה, כשכולם ממתינים בקוצר
רוח לכלה הגיע לבן כסיד החתן. דייב. דייב רץ כשדמעות זולגות
מעיניו וידיו רועדות. דובי רץ אליו. הם התלחששו דקות ארוכות
כשהנוכחים עומדים ומשתהים. ניסיתי לקרוא את שפתיהם אך ללא
הצלחה. פתאום פרצה אמא של ליהי בבכי מר. אבא שלה התמוטט ונשכב
על האדמה הלחה תחת קורות החופה. שקט שרר בגן האירועים. ואצלי
בראש הזמן עצר מלכת. התבוננתי בנוכחים. בבעלי, בדייב, בהוריי
הכלה, בהוריי החתן והמשפחות  וניסיתי להבין. דובי ניגש אליי
בכבדות. " היא... היא נהרגה ריווי." הוא לחש. "תפסיק לקשקש כבר
ותקרא לה! תגיד לה שזה מאוד לא מצחיק!" דמעות זלגו מעיניי וזה
כאב. דייב ניגש אלינו והתחבקנו כולנו. ליהי נסעה לחתונתה,
בשמלת הכלה הצחורה. כשמסיבות לא ברורות איבדה את השליטה על
הרכב והתנגשה בעוצמה בקיר בטון. לא היה לה כל סיכוי. ליהי
נהרגה ביום בו הייתה אמורה להינשא.

היום אנחנו כאן מעל הקבר הפתוח. עומדים כלא מאמינים ואת מביטה
מלמעלה וצוחקת בוודאי שכן תמיד אמרת, "אני? אני בחיים לא
אתחתן"
.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חוסר מעש מוביל
לשעמום, וזה סתם
משעמם





משועממת


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/2/04 12:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטלי בר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה