שיפרה ואני יורדי שבילים בשדה אנחנו. אני מת על שיפרה ושיפרה
אוהבה את טלטלי הבוקר הזורחים באור השמש ואומרת: "חנוך תראה.
תראה איזה יופי! טיפות מים קטנטנות על עלה ירוק חלבי שכזה שרק
התחיל את ימיו." היא מעבירה יד עדינה על שערותיה הזהובות
הארוכות ומעבירה אותן מאחורי צווארה.
הוא ינבול שיפי בדיוק כמו שאנו ננבול אני אומר לה וסותם את פיה
בנשיקה טורפת. "אני אוהב אותך שפי שלי" אני אומר ומצמיד את
גופה אלי. תופס את ראשה בשתי ידיי, מסתכל אל תוך עיניה, נושם
את הבל פיה, רואה לחייה ורודות, נהנה להסתכל עליה, להסתכל
ולנשק עוד ועוד.
היא לא עונה במילים. פשוט מחייכת חיוך של מלאכים ומושכת אותי
הלאה אחריה במורד השביל.
למטה בגיא, גדר תיל מונחת על עשבי בר ירוקים, פרחי שדה שונים
וצהבהבות פריחה של צנון מצוי מקשטת אותם בססגוניות יפה. הם
צומחים לאורך גדר ברזל מסורגת. מאחוריה פרצופים הולכים וקרבים.
אט לאט מתקבצים במקום אחד ליד הגדר. שיפי רואה אותם ונצמדת
אלי. הם נצמדים לגדר ומסתכלים בנו. מאחוריהם כסאות ריקים
מסודרים בטורים אל מול במה קטנה.

שיפי מתיישבת לידי על בול עץ כרות. אני מלפף ידי על צווארה
ונותן לה נשיקה ארוכה. האנשים שמעבר לגדר צוחקים במין צחוק
קולני. אנחנו מתנתקים ומביטים בהם. אחד קופץ מול חברו שני
מתפקע מצחוק שלישי עושה תנועות קצובות של קידה אחת רצה בצורה
משונה ותופסת לחברתה בשרוול.
"איזה יופי!" אני אומר לשיפי. "איזה יופי שגרמנו להם לצחוק!"
אני מוסיף ומדביק לה עוד נשיקה ארוכה אחת.
שוב מתגבר שם פרץ הצחוק, מאחורי הגדר, ואפילו נשמע קול של
מחיאות כפיים. אנו מתנתקים. ומסתכלים בהם. הם נראים ממש
מאושרים שבעי נחת מתמוגגים בחיוכים וציחקוקים קלילים.
עכשיו אני מחבק את שיפי מחבק אותה אלי חזק חזק. מלטף לשערות
המשי שלה. מנשק לה על לחייה ושוב מסתכלים אנו אל מעבר לגדר.
זוג אחד שניהם בעלי תסמונת דאון מחזיקים יד ביד הוא מעביר יד
מאחורי צווארה ושניהם מסתכלים עלינו. אני מקרב את שפי אלי והוא
מקרב אותה אליו. אני מקרב אט לאט את לחיי אל הלחי של שיפי והוא
מקרב את לחיו אל לחייה של חברתו. השאר דוממים. מסתכלים
לסירוגין, בסקרנות, עלינו ועל הזוג שבתוכם. מישהו מתחיל לצחוק
ומישהו מוחה כף ובעוד רגע שוב נשמע צחוק עולה מגרונות האנשים
והם מכים בידיהם על צד גופם מקפצים מרגל אל רגל שמחים
ומאושרים.
פתאום יוצאת מהביתן שבחצר אשה בלבוש אחות וקוראת קריאה כל
שהיא. הכל משתתקים באחת. אפילו מרכינים ראש. לא זזים ממקומם,
מפנים מבט אל האשה בלבן. אט לאט הם עוברים בין טורי הכסאות
ומוצאים לעצמם מקום לשבת, והכל בשקט מופתי ובלא רעש.
האשה בלבן שמבחינה בנו מסמנת לנו לבוא מסביב ולהיכנס.
שיפי מהססת. אני כלל וכלל לא.
אנחנו נכנסים. האישה בלבן מציעה לנו מקומות לשבת.
על הבמה עולה בחור אחד מהקהל איש חמוד פנים בעל גוף שמנמן, הוא
אוחז במיקרופון ואומר שהתזמורת עומדת להופיע ולנגן שיר שנקרא
"הבה נגילה" כולם מוחאים כפיים וצועקים היי היי.
מישהו אומר "כל הכבוד!"
אל הבמה עולים חמישה מהחניכים עם כלי נגינה פשוטים כמו תוף,
מצלתיים, משולש, תוף מרים. ליד האורגן יושב אורגניסט שהובא
כנראה מבחוץ. האשה בלבן עומדת ליד התזמורת ובהתאם לאות מתחילה
הנגינה. כל אחד מחברי התזמורת מנגן לפי אות שנותנת לו המנצחת
והמנגינה מתנגנת כהלכתה. אני מסתכל על האנשים היושבים באולם.
הם נראים בעיניי מאושרים ממש מאושרים. אני מקנא באושר הזה
שבתוכם כל כך רוצה קצת ממנו. שיתנו לי קצת משלהם רק קצת. אני
מסתכל על שיפי. עיניה דומעות. היא פשוט בוכה. למה היא בוכה,
אני שואל את עצמי. למה? אני רוצה קצת מהאושר שלהם רק טיפה. אני
מוכן לתת להם משהו במקום זאת. מה?
שיפי קמה ויוצאת מן השער החוצה. היא מכסה בידה על עיניה. אני
קם ובא בעקבותיה.
"שיפי," אני מחבק בידי סביב צווארה. "מה קרה?"
"כלום," היא אומרת בנימת בכי, ומוחה דמעותיה.
אני נותן את ידי בידה והולך לצידה בשביל.
"איפה היינו חנוך?" היא שואלת אותי, פתאום, ומרימה אלי עיניה
רטובות.
"היינו בממלכת המלאכים שיפי. המלאכים שנמצאים כאן על פני
האדמה, ודמות להם כדמות אדם. שם היינו."

שיפרה ואני יורדים שבילים בשדה אנחנו. אני מת על שיפרה ושיפרה
אוהבה את טלטלי הבוקר הזורחים באור השמש ואומרת: "חנוך תראה.
תראה איזה יופי! טיפות מים קטנטנות על עלה ירוק חלבי שכזה שרק
התחיל את ימיו." עכשיו היא מעבירה יד עדינה על שערותיה הזהובות
הארוכות ומעבירה אותן מאחורי צווארה.