קוראים לי הראל, אני גר פה ליד, בדיוק מול הקופת חולים לאומית.
בקצה הבלוק שלי, גרה ז'קלין שהיא אחות של הזמרת זהבה בן, אבל
פה בשכונה אף אחד לא סופר אותה. ז'קלין, היא בועד של השכונה,
לפני כמה ימים מישהו ריסס לה על הבית 'ועד שכונה ד' מושחתים'.
שאלתי את ז'קלין מה זה מושחתים אבל היא לא ענתה לי, רק ליטפה
לי את הראש ואמרה לי לא לדאוג חמוד, זה ייגמר אחרי הבחירות
לעירייה. מה ייגמר שאלתי, אבל היא לא ענתה רק שאלה עם אני רוצה
להצטרף לחוג כדורגל. אני בכלל לא אוהב כדורגל וגם לא אוהב
שקוראים לי חמוד, אבל הסיפור הזה לא עלי ובטח שלא על ז'קלין
שכל השכונה יודעת שהיא מושחתת וזרקה את אימא של עמית ועידן
מהוועד של השכונה, רק בגלל שהיא חושבת שהיא עושה מפרום הרבה
יותר טוב ממנה.
שלום זה הבן של סאלם הוא גר פעם בשטחים, הוא גר בבלוק ממול
איפה שכל הנרקומנים, אבא אומר שאף אחד לא מוכן לגור שם, אבל
לשלום לא אכפת, הוא אומר שזה הרבה יותר טוב מהבית הקודם שלו.
שאני שואל אותו על הבית הקודם הוא לא מספר לי כלום, אבל אימא
שלי אומרת שהם ערבים. שלום הילד הכי גדול אצלנו בכיתה, הוא כבר
בן שלוש עשרה אבל הוא לומד יחד איתי בכיתה ו' בבית ספר מצפה,
בשנה הבאה אני אלך למקיף ד', זה מתחת לבית ספר שלי. מהגדר אני
יכול לראות איך כל החבר'ה הגדולים מתפלחים מאחורה והולכים
להסתובב בעיר. אבל אימא אומרת שיסגרו אותו כי ראש העיר רוצה
לפתוח שם בית ספר למשפטים. אמרתי לה שלא אכפת לי ללמוד שם, אני
רק לא רוצה שכל הנרקומנים מהשכונה שהולכים למשפטים יפריעו לי
ללמוד.
אבל הסיפור הזה לא עלי ולא אימא ולא על אבא ואפילו לא על שלום
שלאבא שלו קוראים סאלם ועל אימא שלו הנכה שעומדת מעל הגדר
בגינה ומפצחת גרעינים, אח שלי יהודה, שכל החברים שלו קוראים לו
דודי, אומר שבסוף תהיה שם ערמה של קליפות שתכסה את השכונה, אבל
אני יודע שהכל שטויות.
מול הבית שלי יש פיצוציה, איפה שכל החבר'ה של אח שלי דודי
יושבים, יום אחד שלום אמר לי בוא נלך לדפוק שם ממתקים, אני לא
רציתי, כי אח שלי דודי לא מרשה לי להסתובב שם בפנים, אבל שלום
הוא הילד הכי גדול בכיתה אז הלכתי איתו. הוא אמר לי לדבר עם
המוכר בזמן שהוא מכניס סוכריות לכיסים, שלום אמר שהוא כל הזמן
עושה את זה. הוא אפילו הולך עד למגה כדי לקחת פוגים מהשקיות של
עלית, אבל פעם השומר תפס אותו והוריד לו סטירה לפנים.
נכנסנו לפיצוציה, קלטתי ישר ששלום שיקר לי, כי לא היו שם בכלל
ממתקים. איפה שבדרך כלל יש שוקולד היה כמה בקבוקים של יין
ווודקה כזאת של רוסים, סיגריות, הרבה סוגים של סיגריות
והבקבוקים האלה של הנרקומנים מהבניין של שלום, באנגים. המוכר,
ניסו חבר של אח שלי שאל אותי איפה דודי, אמרתי לו שאני לא יודע
וראיתי ששלום כבר ברח החוצה, הפחדן. החלטתי לשחק אותה גבר
ולהישאר. ניסו שאל אותי אם אני רוצה לעשות עשר שקל, האמת לא
רציתי, אבל פחדתי שהוא יספר לדודי שהסתובבתי אצלו בחנות, אז
אמרתי בכייף.
הוא נתן לי שקית לקחת לבניין של שלום, ואמר לי לחזור בחזרה.
לקחתי את השקית, וחציתי את הכביש לצד השני. אף אחד לא חוצה את
הכביש במרכז גילת במעבר חצייה בגלל שהמכוניות נוסעות לאט ואפשר
לעבור בינהן. החזקתי את השקית ביד ונכנסתי לבניין. האמת זה היה
בלוק כמו שלנו, אפילו לא היו שם נרקומנים, ידעתי שסתם אנשים
מדברים, אבל יכול להיות שכן היו שם כי האור במדרגות לא עבד
וכולם יודעים שנרקומנים לא אוהבים אור.
עליתי לקומה העליונה איפה שניסו אמר לי, שלום גר בקומה
הראשונה, איפה שיש עדיין אור כי שלום לא נרקומן, למרות שאימא
שלו נכה, ואימא שלי חושבת שהם ערבים. טיפסתי במדרגות, ופחדתי,
למרות שלא היו שם נרקומנים או אולי שלא ראיתי אותם בגלל שלא
היה אור וכולם יודעים שנרקומנים לא אוהבים אור. אז עליתי לי
בשקט, מחזיק את המעקה של המדרגות, ובועט בקצה של הנעל ספורט
הישנה שלי במדרגה רק כדי לדעת שהיא שם כדי לא ליפול, וגם כדי
לא להעיר את הנרקומנים שבטח ישנים. הלכתי ככה לאט לאט מדרגה
מדרגה, איזה מזל שיש רק שלוש קומות בבניין, אבל בכל זאת זה לקח
לי הרבה זמן כי הלכתי לאט מאוד עד שהגעתי לקומה העליונה.
הדלת שם הייתה פתוחה, ככה עם סדק קטן, אז נכנסתי פנימה.
העיניים שלי התרגלו כבר לחושך וראיתי קצת כמו שהחתולים רואים.
פעם אבא הביא לי חתול אבל אחותי הקטנה נטלי שהיום היא בת שלוש
בדיוק נולדה, ואימא פחדה שהחתול יישב לה על הראש ויגנוב לה את
הנשמה אז אבא לקח את החתול וזרק אותו מהחלון, בכיתי כל הלילה
עד שאח שלי דודי אמר לי לא לדאוג כי אנחנו גרים רק בקומה
שנייה, וכולם יודעים שחתולים נופלים על הרגליים, וגם בגלל שאבא
הבטיח לקחת אותנו בקיץ לאילת.
אבל לא משנה, זה לא הסיפור עכשיו על החתול, נכנסתי לחדר דרך
הרווח שבדלת ועל הספה היה שם נרקומן, ישר זיהיתי שהוא כזה בגלל
החושך. כולם יודעים שנרקומנים לא אוהבים אור, וגם בגלל הכתר
שהיה לו על הראש, אח שלי דודי אומר שזה בגלל הנסיך הזה מהאגדות
שנפל לביצה, אימא אומרת שאם דודי אומר אז הוא בטח יודע ושהוא
יהיה גדול הוא בטח יהיה עורך דין. פחדתי, ממש פחדתי, עד
שהנרקומן הוציא נייר כסף והביא לי חתיכת שוקולד, תיקח תיקח הוא
אמר לי, לא היה לי נעים אז לקחתי חתיכה גדולה שירגיש טוב. הוא
הביא לי כסף להביא לניסו ולקח את השקית, מאז הבר מצווה של דודי
לא ראיתי כל כך הרבה כסף. היה שם שטר של מאה ושני שטרות של
חמישים, בשנה הבאה תהיה גם לי בר מצווה ואז יהיה לי כסף משלי.
ירדתי במדרגות, עכשיו כבר לא נזהרתי כי העיניים שלי התרגלו
לחושך וגם בגלל שראיתי שהנרקומנים לא ישנים.
מתחת לבניין של שלום ראיתי ניידת, הם בטח באו לבדוק אם אבא שלו
ערבי. חציתי את הכביש בין המכוניות, תמיד יש שם פקק, כי
המכוניות נוסעות שם לאט. בפיצוציה של ניסו הכל היה זרוק על
הרצפה, הבקבוקים של היין והסיגריות בערבוביה. השוטר צעק לי ילד
לך הביתה, אז הלכתי מחזיק חזק את הכסף בתוך הכיסים.
הלכתי בזהירות במדרגות אצלנו בבניין, למרות שהיה אור, עד
שהגעתי לקומה השנייה. הלכתי שלוש מדרגות וירדתי אחת. פחדתי
שהכסף ייפול לי מהכיסים, אבל פחדתי יותר שניסו סיפר לדודי
שנכנסתי אליו לפיצוציה. הלכתי ככה בשקט, למרות שהלב שלי דפק
בום בום.
בבית נטלי שיחקה על השטיח בבובה של החתול שאבא קנה לה ואימא
ישבה ליד השולחן. שנכנסתי היא קמה וחיבקה אותי, ראיתי שיש לה
דמעה, אז חיבקתי אותה חזק. היא סיפרה לי שהשוטרים הבני זונות,
ככה היא קראה להם, לקחו את דודי שלה, השכונה מלאה ערבים היא
צעקה והם לקחו לה דודי, חיבקתי אותה חזק, וגם לי הייתה דמעה.
אחר כך נכנסתי לחדר ושמתי את הכסף בתוך התנך ונשבעתי לא לגעת
בו עד שאח שלי דודי יהיה עורך דין. אחרי חודש קניתי לאימא מתנה
ל'יום האם' לב קטן, ולי קניתי קצת קלפים. וזה הסיפור על אח שלי
דודי וחבר שלו ניסו, ובשנה הבאה אני אהיה בכיתה ז' ואני אלך
למקיף ד' ויהיה לי כסף משלי, כי ז'קלין אמרה שאחרי הבחירות הכל
ייגמר וכולם יודעים ש 'וועד שכונה ד' מושחתים'.

כל קשר בין הכתוב למציאות מקרי בהחלט