היום שאחרי הדמעות, אחרי שהן התאדו, נעלמו, התייבשו, או שפשוט
גם להן נמאס ולזרום על לחייך מבלי לשנות דבר. היום הזה יפציע
יום אחד על עמק הבכא שם זורמות דמעות עינייך, מתי ? לא היום.
זה בטוח, אולי, אבל רק אולי, מחר.
יום אחד,
יום אחד,
את תקומי בבוקר,
תתבונני בעצמך מבעד לראי,
וכל זה יהיה מאחורייך.
הכל אמנם קרה רק אתמול,
אבל האתמול הזה כבר רחוק ממך אלפי שנות אור.
ביום הזה, שנקרא מחר, הפצעים יעלמו וישאירו רק צלקות קטנות כדי
להזכיר לך את הימים הנוראים שחלו השנה בעיצומו של חג האביב
והפריחה.
השברים שבלב יתאחו ויוותרו רק כמה שריטות.
עוד כמה רגעים תווי פניו של "ההוא", ושל "זה", של הקצין ושל
התייר יטבעו במצולות השכחה.
הגוף שלך יתעורר מסערת האביב ויהפוך להיות כחומר בידייך.
הסופה שבתוכך תשכח.
הרוח תייבש את הדמעות.
את לא תביני מה עושים כתמי מייק אפ זרים על פנייך
מדוע עפעפיך מצולקים מכובד הצלליות,
ואיך יכולת לחשוב ש-16 הוא מתוק ?
איש אינו יודע מתי בדיוק המחר הזה יפציע עלייך
אבל הוא יבוא בקרוב, קרוב מאוד
אך לא עכשיו. |