אז יצאתי מתוך עצמי ובאתי אל רחוב העיר. וצפופים אנשים במדרכות
והאוויר אפרורי משהו. צהוב נזרק בעלי העצים ושלכת עוברת ובאה
עם הרוח. בצד מדרכות ראיתי פעמי ילדות שהיתה לי במגפיים  קטנים
שחורים מדשדשים  בנחלי העיר החומים צהובים משהו ושכמיית גשם
אפורה, בריח גומי מהול בגשם, עם כיסים מכסה את כולי.

אשה אחת עברה שם. היה לה סל. בין זרוע לאמה החזיקה אותו, כמו
היה ילד קטן. היא חילקה עננים לכל מי שרצה. היתה טומנת ידה לסל
ומעלה חופן עננים ונותנת אותו לידו של הבא בדרכה. אהבה לחייך.
תמיד אהבה. עכשיו היה לה חיוך שונה מהרגיל. מעוות משהו.

היא מאוד כעסה על שני עלים צהובים שנחתו אל תוך סל העננים
ואני, חשבתי שאם כבר להאשים, הרי היתה צריכה להאשים את הרוח.
"מסכנה." אמרה גברת גרוס לאשתו של לוי.
זו נגשה אליה ונתנה פרח אל ידה. "תריחי" אמרה לה: "יש לו ריח
בדיוק כמו של הסתיו."

"הסתיו, תמיד הולך על בהונות של החורף. כי החורף אוהב לדרוך
בכפות רגליו על כל מה שנקרה  בדרכו. את בהונותיו השאיל פעם אחת
לסתיו ושכח לקחת אותם ממנו בחזרה."

כך היתה אומרת מחייכת ונותנת לי את חתיכת העץ הזאת שבעזרתה
מורידה את הלשון שלי ומסתכלת עמוק בלוע. היא היתה אישה יפה. כך
מכל מקום ראיתיה בעיניי ילד שבי.

עכשיו, היא מחלקת עננים בחינם. לכל מי שרוצה. זו לא עבודה קלה.
היא גם עוברת בצידי המדרכות. שם, במקום הדשדושים שלי אז שהייתי
ילד. אמא היתה אומרת לי שהיא גם אישה טובה מאוד. אני הייתי
מסתכל לה בתוך העיניים ולא מבין למה. אמא תמיד אמרה שרואים לה
את הטוב בעיניים.

הנה היא באה לקראתי. שם, מתוך צד המדרכה מקום עלי השלכת
הצהובים. היא ניגשת ואומרת לי  בקול כל כך מוכר: "תשמע ילד",
(ואני בכלל בחור גדול) "גם רופאים מתים לפעמים בסתיו". כך
אומרת, שומטת את הפרח שבידה ונופלת.

אגב, הפרח נאסף אל צידי המדרכת - מקום בו היו כמה עלים שנשרו
מן הסתיו.