מגדה סוחבת את עצמה בקושי, עד לקומה הרביעית. רגליה נפוחות,
שלא כצפוי בחודש חמישי, והבחילות עדיין מהפכות את מעיה. רופא
המשפחה שבודק אותה מרגיע אותה שהכל מתנהל כשורה. היא אמנם מנסה
להתווכח איתו "דוקטור, בלידות הקודמות לא היה ככה," אבל מי
יקשיב לרומניה שמדברת במבטא עירקי?

החיים מזמנים הזדמנויות רבות לעולים חדשים, אך, משפחת גרינברג
הגיעה משום מה לשכונת התקווה, בדרכה אל הארץ המובטחת. כשהבינו
שיש מקומות שבהם ימצאו ריכוזי אנשים משם מהבית, היה כבר מאוחר
מדי להתחרט, ובכל שלושת ילדיהם דבק מבטא עירקי כבד, מבטא שאינו
תואם את ההתרשמות הכללית. גוף שדוף, עיניים שחורות ושיער שופע
תלתלים משורגים. כשנישאה הבכורה מגדה לבנימין מצליח העירקי,
נשמה האם לרווחה, גאה על שהצליחה לחתנה עם בעל שורשים.

בנימין היה אולי גבר נאה בצעירותו, אבל כשפגשתי אותו, היה כבר
מרוט ומשופשף. נמוך ממגדה לפחות בראש, רחב כתפיים, בעל קרחת
מתפתחת ושפם מברשתי אפרפר. בגדיו מנוקדים בטיפות צבעי שמן
מגוונים והליכתו מפושקת משעות עמידה על הסולם. רק בימי ששי טרם
יצא לבית הכנסת, היה עמל שעות עם מברשת גסה לקרצף את הצבע
מידיו ומתחת לציפורניו, מחליף בגדיו, ועוטה על עצמו ארשת
רצינית. מגדה טוענת שבתחילת חייהם המשותפים היה בנימין גבר
מסור ונאמן. משום מה, קשה להאמין לה. מעולם לא ראיתיו נוקף זרת
לסייע למגדה, להעלות את עגלת התינוקת לקומה הרביעית, או אפילו
לערוך קניות במכולת השכונתית. בתום יום עבודה מפרך, מבלה זמנו
במרפסת, מפצח גרעיני אבטיח ולוגם כוס תה עם נענע. אחרי 14 שנות
נישואין ושתי בנות יש לו רק טענות כלפי מגדה. עתה הוא תולה את
כל תקוותו בבטן ההולכת ותופחת. יש לי הרגשה שאם תביא לו עוד
בת, יפליא בה מכותיו, אבל אני מעולם לא הייתי טובה בניבוי
העתיד. גם רופא המשפחה לא.

בסוף השבוע השלושים התגברו כאבי הבטן של מגדה. אחרי וויכוחים
הסכים בנימין להובילה לבית החולים, כועס עליה, על כי היא מעיזה
להפריע לו את מנוחת השבת. ומגדה, נשוכת שפתיים, מקווה כי הפעם
יהיה זה בן זכר. להפתעת כולם, כולל הרופא, ילדה לא בן זכר אחד
אלא שניים. תאומים שסיכוייהם לשרוד קלושים, קטנים מדי. שלושה
חודשים שהתה מגדה בבית החולים, מגיחה החוצה רק כשבאים להחליפה,
מה שלא קורה לעיתים מזומנות. מותירה את חגית בת ה- 12 לנהל את
הבית, ולטפל באחותה התינוקת ובאב הנרגן.

ובנימין אתם שואלים, היכן בנימין? ובכן, כצפוי הפסיק לעבוד,
עזב באמצע הסיוד את הדליים הלבנים העמוסים לעייפה בסיד פלסטי,
את הסולם, אפילו את המברשות, ורץ לרב. זה יעץ לו לשבת בבית
הכנסת ולהתפלל, לתת תרומה לעניים ולקוות לטוב.

ובנימין, אכן תורם את חלקו במאבק על חיי בניו הפעוטים. מגדל
זקן, לראשו כיפה שחורה, והוא מתפלל בכוונה יתרה. את חשבון הבנק
המשותף רוקן, ובכסף רכש פרוכת חדשה לבית הכנסת.

אוהד, התאום הקטן מבין השניים הצליח להתגבר, איכשהו, על טראומת
הלידה. התאום השני, יוסף, מאכזב. כמה ימים לפני השחרור והוא
כבר בן שלושה חודשים וקצת, מחליט שמספיק לו ומפסיק לנשום. כל
מאמצי הרופאים והסגל הרפואי נתקלים בקיר אטום של דלקת ריאות
חריפה וזיהום מתפשט. יוסף מפרפר בין החיים והמוות, פרפור
שבסיומו של מאבק פוגע במערכת העצבים המרכזית שלו. הוא נכנס
לסטטיסטיקה המרה של פגים פגועי מוחין.

בנימין אינו מסוגל להתנחם בעובדה שיש לו עתה בן זכר בריא, בצד
בן נכה שזקוק לטיפול מסיבי ומסור. במקום לנסות לבחון את מה
שיש, עסוק בנימין כל כולו בחיפוש האשמים. והרב הקשיש מצביע אל
עבר מגדה.

"רומניה היא," מטיח הרב בבנימין, "אישה סוטה שאינה שומרת על
כשרות, שבארץ מוצאה לבטח אכלה חזיר ולא שמרה על כללי נידה. בה
האשם על מה שקרה לבנך. אם היית מתחתן עם אישה יהודיה כשרה, היו
לך היום שני בנים מוצלחים. לא אל אלוהים עליך לבוא בטענות - רק
אל האישה."

ולא עוזרים למגדה לא השכנים, ולא רופא המשפחה. כשבנימין ממשיך
בהתקפי הזעם שלו, בשטף קצף של קללות וחבטות, קמה מגדה בוקר
אחד, אוספת את כל חפציו של בנימין, צוררת אותם בחבילה, משליכה
דרך החלון, מחליפה מנעול ומפתח ונשארת ספונה בבית. יום תמים
עמד בנימין בחוץ. צועק, מאיים, ידיו מדממות ומכתימות את הדלת.
לבסוף נכנע וחוזר אל בית אימו.

לעומתו מגדה לא מהמתייאשות היא. משנותרה עם ארבעה ילדים, ללא
מקצוע וללא מקור פרנסה היא מתחילה ברחיצת חדרי מדרגות. קודם
בביתה שלה, אחר בבית השכן, את אמה האלמנה מייבאת משכונת התקווה
לביתה שתשמור על התאומים, ותמשיך בפיזיותרפיה ליוסף הנכה. עוד
חצי שנה עוברת וכבר רוכשת לה מיני וואן, להסעת עוזרות בית.
הופכת השליטה הבלתי מעוררת של כל נשות השכונה, נכנסת ויוצאת
בבתיהן, דואגת לניקיון שבועי ולארגון אירועים מיוחדים. מגדה
מתעגלת, שערה מתקצץ והולך, ועמו גם שמה, ממצליח הפכה לצח.
הולכת מחיל אל חיל ועיניו של בנימין כבדות.

ועתה, כמה שנים אחרי, עומדים לחגוג את חתונתה של חגית עם בחיר
ליבה. בחור זהב, דור שלישי בארץ, וחילוני בכל רמ"ח אבריו.
בנימין לא מוזמן לחתונה. כקבצן הוא עומד בחוץ, לראות את בתו
בבגדי כלולותיה. והיא חגית, מסובבת לו את גבה, מושכת אחריה את
אחותה הקטנה שגדלה בינתיים, מלווה באוהד, גבוה וחסון, שעוד מעט
יתגייס לצבא, הדוחף את עגלת הנכה, בה ישוב אחיו המעוות
והמתכווץ יוסף.

דרך אגב, התפריט שיוגש בחתונה יהיה על טהרת הצמחונות. גם מגדה,
גם ילדיה מעולם לא נגעו בבשר, ואין שום סיבה שהפעם יחרגו
ממנהגם.