את כ"כ תמימה שזה מדהים
זה... זה פשוט יפה. זה מיוחד.
אני רוצה לקרוא לזה תמימות ילדותית אבל זה לא, זה ממש לא. אני
יודעת שלא.
אני יודעת שעברת מספיק בשביל שזה לא יהיה קשור לילדות, לא
יודעת אם היתה לך תקופה כזאת אי פעם בחיים.
אבל איך שהתלהבת - איך שהסתכלת בברוזים עפים מהכנרת. כמו ילדה
קטנה, צהלת משמחה, מהתרגשות.
זה היה מדהים, אני גם התלהבתי אבל היכולת ביטוי שלך, זה היה
המיוחד, פשוט עמדת וצהלת - כאילו מעולם לא ראית את זה. כאילו
את לא גרה כבר 17 שנה באותו המקום. כאילו מעולם לא הרגשת סבל.
כאילו.
אני כ"כ קינאתי בך באותו רגע, על היכולת, היכולת להיות תמימה
גם אחרי מראות קשים. מראות שאני לא יכולה להסביר כי אני לא ממש
יודעת, אני לא חושבת שזה מעניני לדעת - אבל אני יודעת שיש. גם
קצת רואים עליך שיש. אבל בכל זאת את עמדת שם... והיית כ"כ...
כ"כ ילדה.
את בנאדם מיוחד ובטח לא אני זאת שצריכה להגיד לך את זה, מיד
רואים שאת אחרת, אבל עד היום לא ידעתי עד כמה.
הלואי היה בי הכוח כמוך, עברתי פחות זה בטוח, אבל את לקחת את
כל מה שעברת אחרת, אני לקחתי את זה כאבנים ואת לקחת את זה כעוד
מים לדרך במדבר, אם היית בו אי פעם. לדעתי תמיד יש לך כנרת
בלב, לפעמים חסר בה מים, אבל היא תמיד תתמלא שוב.
איך את מסוגלת? עם החיוך? איך את מסוגלת? איך את לא נשברת? אני
גם רוצה כוח כזה.
את משהו מיוחד מאוד - למרות הכל זה נשאר. כאילו ראית הכל ובכל
זאת אמרת לעצמך שטוב, וטוב. |