חובקת גברותך בין שדי
הלבנים, כחול הים,
כאישה הגדולה.
שערי לך מסתור
עת נושק אתה את צווארי
בתאווה השמורה ליושבי
ההר הנעלם.
ידי אוחזות בך.
גופך מסתער
כצבא של איש אחד
על כל קימור,הר וגיא
ככובש.
יושבי ההר השותים נקטר,
בוראי סוסים מכונפים,
מביטים באלה שיצאה לחופש
ושכחה לתת את המפתח.
כשוכן הימים האגדי
שולח גליך בשצף,
אל חופים מצפים,
להרגיעם.
קו חמקמק שם אלוהים
בין ים ליבשה.
גליו השוטפים של ים כחול
מסתימים באדוות רוטטות
על קו חוף לבנבן,
אינן יכולות לו לחוף,
מתמזגות בקו הדק.
עוד ועוד.