בשבוע שעבר התקשר אלי חברי, שחר, וביקש ממני לעזור לו להוריד
את מכונת הכביסה הישנה שלו. הלכתי לדירתו ברחוב ריינס בת"א
ועזרתי לו להוריד את מכונת הכביסה מדירתו בקומה השלישית.
בדיוק כשיצאנו החוצה שמענו קריאה "אלטעזאעכען". שחר חייך אליי
"אח שלי,  תראה איזה מזל אולי נעשה פה כמה ג'ובות אפילו".
שמענו את נקישות פרסותיו של הסוס מתקרבות בקצב איטי, ראינו סוס
עייף סוחב עגלה ריקה ואיש זקן לבוש בגלביה לבנה עומד וצועק
"אלטעזאעכען".
העגלה נעצרה לידנו. "כמה אתה נותן לי עליה?", שאל שחר.
"אני מצטער, אין לי מקום".
"מה? אבל העגלה שלך ריקה", שאלתי בתמיהה.
"אני לוקח את הדברים החשובים באמת לאדם", ענה האיש הזקן.
"המכונה דווקא שימשה אותי היטב. בסוף היא התחילה לעשות בעיות
אז החלפתי אותה. בהחלט אפשר להגיד שהיא היתה חשובה לי". ענה
שחר בחיוך.
חשבתי לעצמי כמה מוזר, ממתי "אלטעזאעכען" עושה סלקציה בדברי
האשפה שהוא לוקח.
הזקן חייך וענה: "אני לוקח רגשות בלבד, העגלה מלאה במגוון
רגשות בהם אני סוחר. יש לי כאן שמחה, יהירות, ענווה, חרטה,
אומץ, אפילו נשאר לי קצת פחד".
"פחד?" שאלתי, משועשע מהסיטואציה המוזרה, "יש אנשים שקונים
פחד? מי רוצה לקנות רגש שלילי, זה בטח פחות מבוקש מאהבה".
"מן הסתם, אבל אני מוכר לאנשים את מה שהם צריכים ולא את מה שהם
רוצים.
בדרך כלל לבני אדם אין מושג מהם צריכים, הם רק רוצים, כל הזמן
רוצים".
"ואיך אתה יודע מה באמת האנשים צריכים?", שאלתי.
"לפי העיניים, לפי הפנים, לפי כמות הכסף שהם משאירים..."
"אה, לקמצנים ומכוערים אתה נותן לפחד קצת?"
"לאו דווקא, בשבוע שעבר הגיע אלי איש עסקים עשיר שביקש יושר.
יש לו מגרש מכוניות משומשות ונמאס לו לשקר לפרנסתו. הוא התחיל
את לימודיו האקדמאים לראיית חשבון.
כדי לממן את לימודיו התחיל לעבוד במגרש מכוניות משומשות.
בעבודה זו גילה שיכולת סילוף העובדות שלו רווחית יותר מכל תואר
אקדמאי. הוא הפסיק את לימודיו ופתח עסק עצמאי, העסק זכה להצלחה
גדולה, הרבה כסף. לאט לאט הוא נשאב למעגל השקר והתחיל לסלף את
העובדות לא רק בעבודתו אלא גם לחבריו, אישתו ואפילו לילדיו.
הוא חשב שטוב לו אך הוא גילה שהוא משקר גם לעצמו. פגשתי אותו
כשהוא הוריד את הטלוויזיה הישנה שלו...
אם הייתי נותן לו יושר  הוא לא היה יכול לשקר ואז כל מה שהוא
בנה היה נהרס ברגע. מכיוון שהוא בנה את עולמו על השקר, הבסיס
לא יציב, רעוע. אם הייתי נותן לו יושר הכל היה מתמוטט כמו מגדל
קלפים. נתתי לו 2 וחצי קילו פחד. עכשיו הוא מפחד לשקר, הוא כבר
לא יכול לסלף את העובדות כרצונו, בקור רוח ושלווה כמו בעבר.
לאט לאט הוא פונה לאמת מתוך בחירה שלו. הפחד גרם לו לבחור בדרך
הישר".
הרוח פרעה את שערו הלבן, פניו שלוות אך עם חיוך קל, עיניו
משדרות רצינות וחוכמה שאין לכל "אלטעזאעכען" מצוי.
מסוקרן, שאלתי אותו "למה שלא תזרוק את כל הרגשות השליליים,
תמצא מישהו עשיר שיקנה ממך את כולם ותזרוק אותו לים? כך העולם
יהפך ליפה יותר בלי פחד, בלי יהירות, קנאה ושנאה!"
הזקן פרץ בצחוק קצר של 4 שניות ופניו הרצינו. "אם נזרוק את
השלילי, נאבד גם את החיובי כי לא יהיה לנו קנה מידה. אין ענווה
ללא שחצנות, אין טוב בלי רע, אין פלוס ללא מינוס. ראית פעם
בטרייה ששני צידיה פלוס?"


"מה אתם הייתם רוצים לקנות?" שאל הזקן.
"מה לקנות, אתה רוצה לקנות את המכונת כביסה, או לא?" שאל שחר
בעצבנות. "איפה המצלמות, בטח יגאל שילון יצא לנו עכשיו מהשיחים
עם הסיגר ביד, נראה לי מסתלבטים עלינו" פנה אליי.
תוך כדי תנועת ביטול לשחר עניתי לזקן "הייתי רוצה הצלחה, ואולי
קצת מזל. אני מוכן לשלם הרבה מאוד כסף בשבילם".
"הצלחה ומזל אינם רגשות" ענה הזקן, "אתה מגדיר בשביל עצמך מהי
הצלחה ולפעמים אתה זוקף אותה לזכות המזל. הכל תלוי בנקודת
ההשקפה. אם אתה לא מרגיש מוצלח מספיק כנראה שנקודת המוצא שלך
גבוהה מדי. אתה מחשיב מוכר "אלטעזאעכען" כאדם מוצלח?"
לא רציתי להעליב את האיש הזקן אז שתקתי...

"ובכל זאת איזה רגש היית רוצה?" שאל שוב הזקן העומד.
הרהרתי קלות ועניתי "הייתי נותן לך 324 שקל בשביל אושר".
"324? זה מה שהאושר שווה לך?"
"ח"י פעמים ח"י, אנחנו הרי חיים בשביל האושר" חייכתי, מרוצה
משנינותי, והמשכתי...
"LOVE THE LIFE YOU LIVE TO LIVE THE LIFE YOU LOVE"
חייכתי בידיעה שגם דוברי אנגלית היו מסתבכים ממשפט זה אך הזקן
שעמד על העגלה חייך וענה מייד בתרגום "תאהב את החיים שאתה חי
כדי לחיות את החיים שאתה אוהב. אם אתה אוהב את החיים למה אתה
צריך אושר, אתה לא חושב שיש לך מספיק, אולי תשאיר קצת
לאחרים?"
"אושר אין אך פעם מספיק, תמיד אפשר יותר" עניתי.
"באותה מידה אפשר גם פחות, אתה יודע, ניגודים. במקרה אחר הייתי
נותן לך דיכאון כדי שתדע מהו אושר אבל אתה נראה בחור נחמד,
ידידותי לסביבה. חבל להראות לך שחור כדי שתראה את האור". אמר
הזקן ברכות.
"מה אתה חושב שהכי טוב בשבילי, למען עתיד טוב יותר?" שאלתי
בנימוס.
"זה קצת חסר במלאי כרגע בגלל הצורך הגדול ברגש זה. אבל אני
אבדוק אם נשאר לי קצת בשבילך".
הזקן הלך לקצה השני של העגלה והרים נייר עיתון ללא כיפוף
רגליו. הוא הגיש לי את נייר העיתון מקופל. "זה יהיה מספיק
בשבילך, איש צעיר".
"תודה רבה לך". לפתע הסוס החל לצעוד כאילו על פי פקודה שלא
ניתנה.
"אפשר לשאול אותך שאלה לפני שאתה הולך? איך זה שאין לך כיסא
בעגלה, אתה לא יושב אף פעם?"
"אני לא יכול לכרוע ברך, בשביל זה יש אתכם. שנה טובה, יש לי
עוד הרבה עבודה"
בעודו מתרחק פתחתי את נייר העיתון שבידי וראיתי באותיות גדולות
את המילה "אמונה".
"הוא לא קנה את מכונת הכביסה, אה?" פניתי לשחר.
שחר הסתכל עליי ואמר: "ידעת שלמלאכים אין  ברכיים?"