אני בספק אם משהו עדיין זוכר את התקופה בה נהגנו לשלוח מכתבים
אחד לשני. מכתבים אמיתיים שהיו מתחילים ל"שימי שלומות"
והיו מסתיימים ב"מתגעגעת נואשות." כן התקופה הפרה היסטורית
ההיא, לפני היות המחשב. אז כשלקו טלפון היו צריכים לחכות
שנים.

תיבת הדואר באותם הימים הייתה ריקה, אלא אם כן הגיע המכתב
ממנו. וגם אז היה צריך לחכות יותר משבוע בין מכתב למכתב.

באותה תקופה יצאה לטיול עם כל הכיתה לאילת. טיול שנתי קראו לזה
אז. האמינו שאין מקום יפה יותר מאילת. כמעט לפני תום הטיול
עמדה ליד תיבת הדואר המקומית, לאחר שמלאה מכסת חובותיה וגילתה
שאין. אין יותר אף בול בתרמיל ולה עוד שלושה מכתבים שחייבים
לצאת היום מאילת. ממילא יגיעו אלא אחרי שתחזור הביתה אבל היא
הרי הבטיחה.

ברגע של התרגשות ותושייה לקחתה מעטפה ריקה. הכניסה לתוכה שטר
מנייר. ישבה וכתב מכתב מנומס לפקיד הדואר שהתחיל כצפוי
"לפקיד הדואר שלום."  צרפה את שלושת המכתבים נטולי הבול,
הטביעה נשיקה אדמדמת וחזרה לאוטובוס.

כעבור יותר משבוע הגיע מכתב. כתב יד גברי משהו, מרושל. בחנה
היטב את המעטפה, מנסה לנחש תוכה, המכתב מרשרש הפכה את המעטפה.
השולח: "אנדריי,  הכתובת: אילת. " ניסתה לפשפש בזיכרונה.
לא העלתה דבר. רק כשפתחה את המכתב נתחייכה.

"לצופית שלומות !
שמי אנדריי ואני עובד בדואר של איילת. קיבלתי את מכתבך ועשיתי
כבקשתך. רצ"ב העודף שנשאר אחרי שקניתי עבורך את הבולים כפי
שביקשת. דרך אגב אני בן 18 וחצי ועדיין אין לי חברה...."

למכתב השלישי כבר צורפה תמונה. גבר משופם וגאה בבגד ים המבליט
את רזונו. התכתבו למעלה משנה. מספרים אחד לשני חלומות, סודות
ומאווים. איילת הייתה מאוד רחוקה באותם הימים.

רק כשהודיעה לו על תוכניותיה לרדת לאילת "לטיול לפני גיוס"
פסקו המכתבים. נבהל ממפגש פנים אל פנים?

היום כבר לא שולחים מכתבים, ותיבת הדואר - אין בה הפתעות.
חשבונות חשמל, טלפון, מודעות פרסומת כאלה שסותמות את התיבה,
מישהו שם למעלה עדיין מאמין שיש כאלה שקוראים אותן. תיבת הדואר
האלקטרוני, הייתה אמורה להחליף את תיבת הדואר הרגילה. בתחילה
עוד היה נחמד. עכשיו גם היא ממלאת במהירות בדואר זבל והכי
מסוכן הוירוסים האלה שהורגים מדי פעם את המחשב.

אבל היום הגיע מכתב קצת שונה לתיבת הדואר האלקטרוני מכתב שלא
התחיל "לצופית שלומות."

"אני יושב מול המסך
מנסה לפתור את החידה.
אינני יודע למה עלי לצפות,
אני משער כשאראה, אדע.
אני יושב בוהה בחלל.
מחזיק ביד עכבר קטן
ונס קפה חם
שותה וחושב .

שעון החול נועץ בי את שיניו
גם הוא אוזל
זה לא אומר שהנס לא ייגמר.

משאיר לך פרח של תקווה
עד הפעם הבאה...

מי אמר שהאהבה מתה?