היא גרה מול ביתו. נערה יפיפייה כבת שמונה עשרה.
עורה בגון הנחושת, עיניה כשתי בריכות ירוקות, ושערה גולש ורך
בצבע החיטה.

הוא לא זכר את הרגע בו קלטו עיניו את בבואתה הבלתי נשכחת.
האם זה היה לפני יום, או אולי לפני שנה?
אבל זה לא שינה דבר. הוא אהב אותה מאז הרגיש בקיומה.

ארבעה לילות לא פגשה התנומה את עפעפיו.
התהפך במיטתו, המחשבות לא מרפות ממנו.
חיפש דרך לגלות לה.

הוא ידע שיחסה אליו דומה, הרי הבחין במבטיה הסמויים מעיני
הבריות, שנועדו רק לו.
כך נוהגים בעדתה. משפחה מוסלמית לא תרשה לבתה לנהל אהבים, גם
אם אפלטוניים, עם בן עדה אחרת, יהודית.

גם הוא ידע שאהבתו בחטא יסודה, אך ההגיון היה ממנו והלאה.
הוא התעלם מהצפוי והחליט לגלות לה את ליבו.

היא הביטה בו שעה ארוכה ולא אמרה דבר.
הוא ביקש לחדור לעיני הבריכה שלה, וניסה לנחש מה יהיה דברה.
אך בעיניה הנוגות לא מצא את משאת נפשו, ועצבות כיסתה את פניו.

שאל למה, והיא ענתה. עולמנו אינו בשל לאהבה שלנו.
עולמך אינו עולמי, וייטב לנו, ולאלה שאנו אוהבים, שכל אחד יחיה
בעולמו.