עמדתי שם, רוכסן פתוח, וניסיתי להשתין. דלת דקה ושקופה-למחצה
מאחורי גבי, כמו סכר נייר המתיימר לבלום את מפלי הניאגרה. אז
הורדתי את הניאגרה. המים נשפכו כמו מים, ורק אני לא הצלחתי
להשתין. כמו פסל-מיניקפיס מקולקל, עמדתי קפוא וניסיתי להתרכז,
ללא שום הצלחה. איך אפשר להתרכז כשהדלת הפרוצה לא מסננת את
המילים מאוזניי. "לא ייצא ממנו כלום", אמרה אמא שלה. אני
שמעתי. ואכן, לא יצאה ממני אף טיפה.

שעה וחצי לפני כן, יצאתי לדרכי משוחרר מכל מעצור. בדרך אליה
נסעתי חופשי כמו הרוח, לחצתי את הגז כמעט עד ל-150 קמ"ש ופצחתי
בדואט מחוייך עם הרדיו. אך כל זה טוב רק עד לכניסה ליישוב שלה.
כשאני מגיע למחסומי-הביטחון בכניסה, אני נחסם שם ונתקע.
מהמחסום ועד לביתה נהגתי קפוא לגמרי. לכשהגעתי, החניתי את
האוטו בפנים מכווצות, ומתחתי את בלם-היד הכי חזק שאפשר.
   
עכשיו אני יוצא מהשירותים, עדיין עם בטן מלאה. בטן מלאה עד אפס
מקום, מפוצצת ברעלים שצריך להוציא החוצה, לפני שיגרמו להרס
עצמי. חייב להשתין ומהר, אבל אין שום דרך החוצה.

נכנס לחדרה ומתיישב מולה. חצי שנה שלא התראינו. המון פרטים
להשלים. לא יודע מאיפה להתחיל, לא יודע אם להתחיל בכלל. "אה,
מממ, כן, חח". זה לא שאין לי מה להגיד, אני פשוט לא מסוגל
להוציא את זה לאוויר כמו שצריך. העננים המרחפים בכבדות תמידית
מעל לביתה מעניקים לי תחושה של ספורטאי בודד במגרש חוץ.
מיתרי-הקול שלי נפרמו, ויש לי עצירות בגרון.

"בוא, אני אראה לך תמונות. פיספסת הרבה תמונות בחצי שנה
האחרונה", היא אומרת ופותחת את האלבום. אני רק מהנהן. באמת
שאני רוצה להדביק את הפערים שנפקחו בינינו, אך הלוואי שהייתי
יכול לעשות זאת מבלי התמונות שלה. הרי הדבר האמיתי יושבת מטר
ממולי. יושבת על מיטתה כמו בזמנים הטובים שספק אם היו אי-פעם,
ומסתכלת עליי. אני מנסה להיזכר אם גם בזמנו היא הייתה מחייכת.
אני לא יודע. תמיד היה בה משהו מעורר חשש, משהו שגדול עליי. סך
הכל, צבע שיערה התחלף לבהיר יותר, המיטה החליפה מיקום עם
המחשב, ואני רק מנסה לעקוב, לבלוע את תמונת המצב החדשה.

כנראה שפעם היינו. זוג? אין חד-וחלק, אין כאן סדר כרונולוגי.
ההרגשה היא שרק אתמול הכרנו, שלשום היינו נשואים, ולפני חצי
שנה הספקנו כבר להתגרש. כן זוג, או שמא רק ידידים, הכל במילא
סתם הגדרות שמתנוססות על שלט גדול ומואר, ומתחת לכולן נמצא
אותו תהום ריק. אז פתאום נותק הקשר, למשך חצי שנה, וזה סביר.
שבוע שעבר היא שולחת לי הודעה: "אני מתגעגעת, תתקשר אליי". אני
כבר לא מופתע מכלום. כל עוד העסק וירטואלי, אני גם לא מפחד
מכלום. התיישבתי לי על ספסל בגן, הממטרות מסביבי זרמו בשטף
קצבי, והתקשרתי. השיחה קלחה כמו מים צוננים ביום קיצי, כאילו
לא קרה כלום. דווקא היה לי נוח לאכלס בראשי רק
זיכרונות-של-בדיעבד ממנה. על זיכרונות לפחות ניתן להתרפק, בעוד
שעם קשר רלוונטי אפשר רק לשבור את הראש. סך הכל, כשהקשר היה
הווה, הוא היה מפחיד. אך למרות הכל, עשר דקות של שיחת טלפון,
והתחייבתי לבוא אליה. בשום אופן לא רציתי להתחיל את הכל פעם
נוספת. כשילד נוסע לראשונה בחייו ברכבת השדים של הלונה-פארק,
ייתכן שהוא יפחד. בנסיעות הבאות הוא כבר לא יפחד, הוא יצחק.
הוא יידע מראש מתי הזומבי יגנח מעליו, ויזכור שהזומבי עשוי
פלסטיק. אך לא במקרה שלי. כאן, הזומבי אמיתי.

אני עדיין יושב מולה, על המיטה המנומרת בחדרה. זורק הברות
עצורות מידי פעם, עם שפת גוף של איש-הקרח באמבטיית-שמש. אני
רוצה להגיד לה הכל. לספר שדברים השתנו. לספר שחשבתי עליה
כקיבלתי את Wish You Were Here של פינק פלויד, לעדכן אותה
באלף-ואחת דברים שחשבתי עליהם במהלך הנסיעה אליה וכנראה
שהשארתי אותם באוטו. אני רוצה לספר, אבל הלחץ בבטן מסיח את
דעתי. אני מנסה להתרוקן, אך מסוגל להתרכז רק בעצירות הנוראית.

מעביר מבט על פניה. עכשיו ניכר שהיא מתביישת ממני. ממני, האיש
שתמיד סיפרה לו הכל, ושתמיד הבין אותה באופן מוחלט. כן, מסתבר
שעצירות זו מחלה מדבקת.

אנחנו עומדים בדלת ונפרדים במעין וריאציה של חיבוק. בשניה שדלת
ביתה נסגרת אני מזנק אל תוך המכונית כמו דג ברשת המפרפר
בהיסטריה אל המים. נועל את הדלתות, ומרגיש כמו ברכב משוריין.
אני בטריטוריה שלי, בתוך בועה ממתכת בלתי-חדירה. או לפחות כך
חשבתי. גשם כבד ריקד בשצף על גג המכונית ועל השמשות. צרחתי
עליו שאסור לו, וניסיתי לסלקו בעזרת המגבים. לא יכולתי לסבול
התקפה שכזאת על השלפוחית הקורסת שלי. בהתחלה עוד הצלחתי למגר
את המים באמצעות גג הפח של המגאן הבטיחותית והשומרת, אך כמו כל
דבר אחר, גם הגשם חילחל פנימה. אני נוסע, שלא לומר בורח, ולא
שם לב לטיפה יחידה ורטובה במיוחד העומדת תלויה מהתקרה. בינתיים
אני עוד מצליח להתאפק, והיא מיטלטלת בקו ישר מעל לראשי. אני
דוהר קדימה, מנסה לא להסתכל אחורה במראה, שמא אראה אפילו את
אורות היישוב שלה. לא רוצה לחשוב, שומר את הראש מעל המים,
ו...פלופ. המים מעל הראש לא נשמרים, ואני טובע בטיפה. קול שבר,
כנראה משהו בגב שלי. עוצר את הרכב בחריקת בלמים, מתיר מעליי
עשרות חגורות בטיחות, וקופץ לשוליים. שעת חושך, ואף מכונית לא
עוברת בכביש הנידח. אני נמצא בצידי הדרך, ליד חורשה גדולה ותחת
חושך טהור. הגשם מרטיב את בגדיי עד שהם לא יכולים לספוג יותר,
אפילו לא עוד טיפה.

אני עומד שם, על האספלט הרטוב, ופותח את רוכסן המכנסיים. קול
הגשם המתרסק על הכביש נשמע כמו תופים המבשרים על בוא המלכה.
הפעם אני בכלל לא צריך ללחוץ או לנסות. הזרם נורה בעצמו מתוכי,
מתפרץ החוצה במטח בלתי-רציונלי. תוך התפרקות טוטאלית, אני צורח
לאוויר ומשתין חומצה בעוצמה מטורפת. הריאות שלי מהדהדות בעודי
משתין אל עבר החורשה ומציף אותה בגלונים של זבל. עץ אורן עבות
שוקע תחת החומצה, עץ אחר נשבר ונופל על הכביש. אורות מכונית
מתקרבים במהירות. עדיין משתין. כשהרכב מגיע אל האיזור, אני
מסתובב לעברו, יורה בו זרם כמו של צינור מכבי-אש. המכונית עפה
באוויר, מבצעת סלטה משולשלת, נתקעת בעץ ומתחילה לעלות בלהבות.
השתן והשטן עוד בעיצומם. הסלולארי מצלצל. זו היא, מה היא רוצה?
מטיח זרם על הטלפון ומרסק אותו לפירורי-שבבים. בינתיים האש
מהמכונית ההפוכה מתלקחת ומשתוללת בחורשה. עושה רושם שטיפות
הגשם עשוית בנזין, מכיוון והן לא מכבות את השריפה אלא משתפות
עמה פעולה ומלבות אותה. סלע ענקי יורד לי מן הלב ומושתן החוצה.
אני מרגיש את זה מתקרב. משתין עוד קשת אחת לסיום, כמו משגר
יונה שתביא לי עלה של זית. ספירה לאחור, והנה זה נוחת. ברגע
שהטיפה האחרונה מהקשת מתמזגת עם הקרקע, הגשם פוסק, השריפה
שוכחת, השמיים מתבהרים, וקשת אמיתית מגיחה בשמיים. תחושת הקלה
אלוהית מתפזרת בגופי. נשכב על האדמה הפתאום-יבשה, ומפיק אנחת
רווחה עצומה. לשלשת ציפור צונחת על ראשי.