עכשיו היא שומעת רק שירים בצרפתית. זה שיושב עכשיו מיטה ליד
החליט. כל הזמן הוא שם את הקלטות האלו.
היא נזכרת איך סבתא הייתה בוכה מהם. השירים האלו, שהביאו שדים
כל כך רחוקים.
מסתובבת בחצר העצובה, עם הדשא הירוק, שכבר לא ירוק, כי גם הוא
כמו כולם פה, מחוויר.
מרגישה עזובה. הנה חרדת נטישה שלעולם לא תעבור. למרות שנשלחה
לפה כדי לטפל בה. הם רק החמירו את מצבה.
הם חיות. היא לא הייתה כזו. זה הם גרמו, אחר כך הם האשימו,
בסוף הם גם יבכו. וזה מה שמחזק אותה. ואם הם לא יבכו?!
נכון שהיא הבטיחה לא לאהוב? למה היא נשברה? לא רוצה לקבל שהם
עשו, הם צעקו, הם החרישו. צעקו שוב, למרות שהיא כבר לא שמעה.
מהשקט שלה היא השתגעה. ההוא, שפעם היה המקלט, הפך לצפצוף
אכזרי, לפעמים מתקתק. כמו ספירה לאחור שמודיעה על סוף.
והצבע הלבן שהעריצה, שהסתכלה עליו כמקום של מחשבה, שופך לה מול
הפנים את האמת הכי קשה. את הקור הכי חודר.
והייתה עוד אחת, שישנה כל לילה שלושה ביתנים לידה, אבל בגלל
שהקשיבה המון, גם היא יכלה לשמוע את הצעקות שלה.
והעוד אחת הזאתי, הייתה בוהה בה שעות, נראו כמו זוג משוגעות,
לא יכלו להתגבר על העזיבה.
תמיד הייתה כותבת דברים, על כל בחור שעזבה, על התיקים שהציבה
בפתח הדלת, כשרצתה לעזוב.
עכשיו לא יכולה לכתוב ורק מקיאה כל לילה, את התיקים שחיכו לה
בפתח הדלת כשלא רצתה שיהיו שם, את שהכריחו אותה לעזוב.
את האנשים שבאו לקחת אותה. מפלצות לבושות בלבן. את היום ההוא,
שהתחילה לשנוא לבן. את המקום הזה. את הכול היא מקיאה. כל
לילה.
בובה מפחידה. עם עיניים מקובעות. נראות מלאות תפרים שחורים.
עטופה בלבן. נראית כמו גוויה.
האור הצהוב שעובר מעלייה הלילה. הזיעה שהפכה לצהובה ממנו.

ובשלט שכתוב בו    -בית חולים למחלות נפש-
היא קוראת      -בית חולים למשוגעים-

אז היא עדיין לא באמת משוגעת.