ודויד יודע
יודע נגן, יודע מלחמה
וסביבו מנגינה עקובה
מדם רב שנשפך
ממלחמות גדולות שלחם
הנשים המשחקות עונות
ואומרות "הכה דויד
ברבבותיו".
בביתו שלו, בין קרוביו ואוהדיו
מפזז ומכרכר בכל עוז
שבוי בצלילי כינורו שלו
ואין לו לב לדעת -כשלומו-
להבין ולשפוט, בין משיח ה'
למלך רע רוח, בין בניו ואהוביו
לבין בני נאות המרדות.
והמנגינה, והדם, מתנגנים
שאול, יונתן, עשהאל, אבנר,
ואוריה, ואבשלום, ואדוניהו,
ובסופם, לא נותרו עוד מנגינות, מזמורים
פסקו הנבל והכינור, נותר רק מלך זקן
כבר לא יבנה בית, לא יבנה אף דבר
עדיין אדמוני, אך כבר לא טוב ראי
לא שבע עושר וכבוד
שבע מלחמות ודם, יגון ומוות,
קר ומבועת,
ולא ייחם לו.