הנה חמש עובדות שלא כולם יודעים  על לאה זבובונשווילי:
א. היא אשה.
ב.  היא קלדנית ראשית, במפעל השימורים המצליח "משמשוס"
ג.  היא בת יחידה להורים פרודים.
ד. היא עלתה מגרוזיה לפני ארבע שנים.
ה. היא חולמת לגור בדירה משלה בת"א, ולעזוב את המגורים
המשותפים עם אמא וסבתא.

לאה נשכרה לעבודה במפעל "משמשוס" כדי להחליף את הקלדנית
הקודמת, נילי. נילי קודמה לאחר  שנה של עבודה טובה להיות עוזרת
של עומר מנהל המכירות של המפעל. עומר, הגיע  ל"משמשוס" חודש
לפני נילי.  לעומת המנהלים האפורים במשרדים היה עומר משב רוח
רענן במראהו ובאופיו. היה לו את הקסם להתחבב על כולם בשילוב
מתוחכם של עממיות עם אצילות.
לאחר שנה  של הקלדות מסמכים, והגהות אל תוך הלילה נרקמו יחסי
עבודה פוריים בין עומר לבין נילי. כשהגיע הרגע בו עומר הוכיח
מספרית את יכולתו המקצועית, החליט מנהל המפעל ביחד עם ראש
מחלקת משאבי אנוש להצמיד לו עוזרת אישית.  מישהי שתקל עליו,
שתפנה את זמנו היקר. המנכ"ל ביקש שעומר  יתרכז  בניהול וקידום
המכירות של המפעל, ויפנה את ההתעסקות בנושאי אדמינסטרציה
מעיקים וטורדניים לזו שתבחר להיות עזר כנגדו. כשנדרש עומר
להכריע  הוא לא חשב פעמיים. נילי היתה  האדם הראשון והיחיד
שהיה מוכן לשכור לתפקיד.
לאה חיבבה את עומר מהרגע הראשון שפגשה בו .

ביומה הראשון של לאה במפעל, לחשה לה נילי טיפ מקצועי: "חריצות
ודבקות במטרה.  פשוט, תסמני לך מטרה ותירי עליה. כל האמצעים
כשרים".
לאה משכה חיוך מבוייש בחצי פה לכיוון לחי שמאל כשהיא מטה את
צווארה במעין הכרת תודה ספקנית. לאה הכירה את סיפור הסינדרלה
של נילי.  היא גם היתה מספיק מציאותית לדעת שעם כל הדבקות
במטרה שתשים לה כמורה דרך אף פעם לא תהיה סיפור נילי שתיים.
נילי היתה באמצע שנות העשרים לחייה. בחורה חטובה, שיער ערמוני
גולש וחזה צעיר ושופע. כשדברה כולם עצרו, לא בשביל להקשיב אלא
בשביל להסתכל. היו אלו רגעי פנטזיה קטנים  בהם  העמידו פני בני
שיח בזמן שמחשבותיהם טיילו להן מתחת לבגדיה ובין מחוזות
קימוריה.
לאה היתה שונה מנילי.  היא היתה בת שלושים. היה לה אף חולד
שהיה מקדים את פרצופה בכמה שניות, חזה קטן וחבוי אל הבגדים,
שיער מדובלל על הראש, על הידים, על הפנים. עורה היה חיוור
כעכבר מעבדה. היא כמעט ולא דיברה.  אף פעם לא יזמה שיחה עם שאר
עובדי משרדי ההנהלה. השיחה הארוכה הראשונה והיחידה  שניהלה עם
אחד מעמיתיה הבכירים היתה כשבאה לשיחת קבלה במחלקת משאבי
האנוש.
"כרטיס- ביקור, מראת המפעל".  כך הגדיר מנהל מחלקת משאבי אנוש
את הפן הייצוגי שיתלווה לתפקיד הקלדנית הראשית.  לאה הבחינה
בעווית מסוימת של ייאוש בפניו. ניכר היה כי הבחין בניגוד
האינטרסים בין הגדרת הזוהר ששייך לתפקידה ומראה העליבות שישב
לפניו.
כחלק ממילוי תפקידה פנתה לאה בסיום יומה הראשון בעבודה אל שוק
הכרמל לרכוש פודרה .
"קחי ת'זה, זה טוב משהו משהו, זה "איכסן לורן" קידם הבסטיונר
את מכירות הקוסמטיקה.
"זה את שמה על הפרצוף... ואת נראית , כמו שאומרים, על הפנים,
חבל על הזמן".
הוא לא שכנע אותה. כמו שלא היתה לה ברירה.  לא היה לה ללאה
מספיק כסף לקנות מייק-אפ. להסתכן בנוזל הצמיג שהציע לה נראה לה
הרפתקני מדי. היא קיוותה שפידור קליל בגוון וורדרד על פניה
הפלומתיים יספיקו כדי להבליט  את עיניה התכולות.

לאה לא רצתה לאכזב,  אולם מגבלותיה הגנטיות מנעו ממנה למלא את
מלוא פוטנציאל הזוהר הנשי במשך כל החודש. שבוע וחצי מיתרת
החודש היתה לאה מרגישה קרובה לקונצנזוס מהי אשה: יום אחרי
מריטת השפם שמעל שפתה העליונה, ועד לצמיחתם המחודשת של זיפי
השיער.
במהלך עשרה ימים תמימים היתה לאה מושכת  לאקה  ורדרדה  ("ברברה
אוף")  שגם אותה רכשה בשוק. חושפת את צווארה הלבנבן בחולצות
מחשוף מיושנות, מדגישה את שפתותיה בליפסטיק ורוד כהה.  היא
אהבה ורוד. כשההורמונים היו בעדה וימי טרום המחזור הצטלבו
בתקופת המוסטש-פריי לאה הייתה מאושרת. תחושה מצמררת הייתה
זורמת בכל רמ"ח איבריה מעבירה את עוצמתה הנשית המלבלבת. שדיה
היו מקבלים נפיחות קלה אשר הבליטה אותם אל העולם החיצון, כאילו
היו ניצולים אבודים על אי בודד, מנפנפים למטוס החילוץ כי הם
שם.  היא לא היתה מקבלת מחמאות על הופעתה , אבל לפי מבטי
הנכנסים בפתח משרדי המפעל חשה כי כמוה כמוהם, גם הם מרגישים
בהבדל.

לצידה של  לאה ישבה דמות נוספת. ותיקה הרבה יותר ממנה במפעל,
ומבוגרת ממנה במניין השנים. היה זה הרברט אחראי הביטחון.
הרברט ולאה  היו זיווג ויזואלי מוזר.  קשה היה להחליט מי מבליט
את הגרוטסקיות של השני יותר.
הרברט היה בעל כרס, עם עיני זיקית בולטות מתחת מסכי משקפיים
ענקיים של 29 אינץ' מסוג "בומבה",  ומעשן סידרתי.  הרברט לולא
התגלגל למפעל בזכות אב מביא את בנו, היה מוצא עצמו מוכר
אבטיחים בבסטה בשוק, ליד דוכני הפרפורמריה, כמו מרבית בוגרי
מחזורו מהשכונה.
"אז מה? זז..בו..בונננ שווילי?  התקשה לבטא את שמה בנשימה אחת.

מה  הסיפור שלך?" שאל אותה לאחר שהתמקמה.
"אין לי סיפור. עליתי מגרוזיה לפני ארבע שנים".
"מה עם משפחה? עלו גם?" רעם בקולו.
"אמא שלי וסבתא באו. הן חולות.  סבתא משותקת חלקית, ואמא
סוכרת". ענתה בקול שקט.
"אבא?"
"אבא שלי נשאר בגרוזיה".
"למה לא בא האבא שלך?"
"אבא שלי התחתן עם בחורה צעירה, גויה. יש לו משפחה חדשה".
"נו, אפשר להבין. הבנאדם רוצה להתחיל מחדש. קשה עם אשה חולה."
"כן, כן, מאוד קשה". ענתה לו בביטול.
גם לי קשה, חשבה לעצמה.  אז מה? אז אני קמה ומדרדרת את סבתא עם
כסא הגלגלים שלה ודליי השתן לקיבינימט? ואת אמא אני מאביסה
סופגניות כדי שתמות ממנת יתר של סוכר?
נשים לעולם לא תשתחררנה מהמחויבות המוסרית שלהן כלפי בני מינם.

גברים לעומת זאת, יאמצו נטולי רגש את  כוח ההישרדות בטבע.
יקומו ויעזבו קן חולה  כדי להנציח את אונם בנקבות פוריות
ובריאות.
למעט קומתם הזקופה נשארו הגברים גורילות בערפל.
היא שנאה את אביה, ואת הרברט , שהשכיל להבין את  מניעי זנו,
שלצערה עדיין לא נכחד.
"אז מה,  איך אתן מתפרנסות?" המשיך הרברט להתעניין.
"אמא וסבתא מקבלות קיצבה מביטוח לאומי. אני עוזרת להן קצת עם
המשכורת".
"אתן גרות ביחד?" המשיך להעיק בשאלותיו החטטניות.
"כן". ענתה לו בקצרה.
 לעצמה חשבה על תשוקתה  לעבור דירה.  חלום שגמלה בליבה לממש
עוד השנה לאחר שתחסוך קצת כסף ממשכורת המפעל ומהקלדות שעשתה
באופן פרטי בעיקר לעבודות סטודנטים עשירים (יחסית אליה)
ועצלנים.
"תגידי קר לך בארץ יחסית לגרוזיה?"
"למה?" שאלה לאה בהפתעה על שאלתו האחרונה שקטעה לשמחתה רצף
סדרתי של  
קושיות מביכות.
"כי את יושבת פה כל היום עם סוודר גם כשקיץ 30 מעלות בחוץ"
"אה.  זה בגלל שהמזגן כאן מקרר מאוד חזק. קר לי"
"אה. אני מבין.
אני מצטער לאה. אבל לי נורא חם. אני טיפוס , איך אומרים, אש.
יש לי טמפרטומנט. אני מאוד טמפרטומנטי. את מבינה אותי?"
אהה. חשבה לעצמה. כן אני מבינה. אתה טמטומנתי, אנאלפבת. יש לך
אנאלפבתיות, זה מה שיש לך. הנבערות היא אש התמיד בך.

ברוב הימים ניסתה להתעלם מהרברט, וגם הצליחה.  התרכזה
במטלותיה. היא תלתה הרבה תקוות במשכורת הקבועה שמשרתה הקנתה
לה. כל כך רצתה לעבור מהמגורים המשותפים עם שתי זקנותיה החולות
. לאה התעייפה מאווירת הלאות והנכות שאפפה את דירת שני החדרים
הקטנה והצפופה שלהם, בקצה רחוב אלנבי.
היה לה חלום קטן. לגור לבד, אפילו בדירת חדר. רק היא וכלבה
בובקס שעלה איתה לארץ. בדירה משלה תוכל לשבת מול המראה בפרטיות
ולשנן טקסטים של פגישות עיוורות. היא תוכל להביא בחורים הביתה
מבלי להתנצל על העליבות של משפחתה. בחדר משלה אולי תוכל לממש
אהבה עם גבר, לא לפני שיבטיח לה כי הוא אוהב אותה ומתכוון
להתחתן איתה.  גבר שביחד ישכירו חנות קטנה לעיצוב ובנייה של
שיני זהב. בדיוק כמו שניהלה עם אביה בגרוזיה. חנות לגרוזינים
בלבד. רק גרוזינים אמיתיים יודעים להעריך חיוך יפה ונוצץ.
היא נעצבה כשנזכרה איך שכחה בבית שם בגרוזיה את כתביה על
נסיונה הרב שרכשה במקצועה. ספר המפרט את הפילוסופיה העמוקה
המסתתרת מאחורי כיסוי המתכת .  היא תכננה להוציא את רישומיה
לאור ולקרוא לספר: "לאה ואומנות השן".
עשרות פעמים כתבה לאביה שישלח לה אותם. ארבע שנים ועוד לא
קיבלה אותם. כל פעם הוא מבטיח שישלח ושוכח.

"לאה?"
"אה?" התעוררה ממחשבותיה לשמע קולו של עומר.
"לאה, חייך אליה. שוב חולמת בהקיץ?" שאל בעדינות .
"לא לא. אני.."
"זה בסדר, אני לא אפריע לך הרבה. אני רק צריך ממך בבקשה
הדפסה דחופה. אם את יכולה סיימי אותה בבקשה עד מחר.
זהו דו"ח מכירות תלת חודשי שהמנכ"ל מבקש להציג מחרתיים בישיבת
המנהלים."
מכל העובדים שנזקקו לשירותיה, לאה אהבה הכי הרבה להקליד עבור
עומר. תמיד ידע להודות לה בכנות, להעריך את האינטילגנציה של
המוצר המוגמר. הוא לא היה צבוע כמו האחרים, שהיו מחייכים כדי
לצאת לידי חובה וחוטפים את המסמך מידייה ונעלמים לחדרם. עומר
היה היחיד שנתן לה תקווה כי אולי יום אחד גם היא לאה
זבובונשווילי תתקדם בסולם הדרגות ותהיה עוזרת בהנהלה.
"אין בעיה עומר. עוד היום על שולחנך" היא קרצה לו וחייכה.
שן זהב ביצבצה בחניכיים האחוריים.
עומר המופתע מהקריצה והמראה שנלווה אליה סימן לה באצבעותיו
כאילו יורה לעברה בצחוק.
"את בסדר זבובונית, את בסדר."
כשאחרים היו מעוותים את שם משפחתה לכל מיני כינויים כמו:
"זבובי", "שווילי", או "זבּובּה", היא  היתה כועסת
עליהם בלב, בשקט, ושונאת אותם על יהירותם. כשעומר כינה אותה
זבובונית לאה התמוגגה.  היא הרגישה כי זהו אות חיבה. כמובן שלא
רומנטי, מאחר וידעה כי עומר נשוי-ואיש משפחה.  היא הרשתה לעצמה
לחשוב כי הוא רוכש לה חיבה כנה, כבוד.

לאה סיימה להקליד את המסמך. היא הניחה אותו בצד  עד לסוף היום
כשתעלה למשרדו של עומר.  כשהרברט המפוטם עזב את משמרתו אספה
לאה את דבריה ועלתה עם הדו"ח לקומה השלישית . היא זמזמה לעצמה
שיר עם גרוזיני עתיק תוך שהיא פוסעת במסדרון הקומה העליונה,
חולפת על פני משרדים חשוכים. משרדו של עומר היה כבר חשוך גם
הוא.  היא נכנסה בזהירות מנסה לא למעוד על חפצים טועים.  מסגרת
מוכספת על תמונתו המשפחתית החזירה ברק עמום מקרן אור אפילה
שחדרה מזגוגית חלונו. היא עמדה עם  הדו"ח מעל שולחנו, מתכוננת
להניחו על משטח העבודה כשרעש מוזר החל להסתנן אל אוזניה מהחדר
הסמוך למשרדו של עומר.
לאה ניסתה להבין את פשר הרעשים שהחלו להתנגן כקול אנוש.
"נילי?"- חשבה לעצמה, "זו היא?"
קול נשי מלמל  "לא". אח"כ מלמל  הקול "הו לא", ובהמשך היו גם
אנחות.
האנחות האלו, הן היו מוכרות לה. בבית , בבית היו אנחות כאלו!
סבתה  ולעיתים גם אמה היו נאנחות להן ככה ממיחושי מחלה
ותשישות.
לאה לא חשבה פעמים.
קולות הכאב  הלכו וגברו.
"נילי במצוקה קשה"  פסקה לעצמה בוודאות.
צעקותיה של נילי הרקיעו באוקטבה נוספת.  
לאה שמטה במהירות את הדו"ח על שולחנו של עומר ורצה  לעזרה לחדר
השני.

שלושה פיות נשארו פעורים. שפמה של לאה סמר מעל לפיה. פיה של
נילי התעגל כאילו חיכתה לדוקטור שיבחן את גרונה העמוק.  פיו של
עומר נבלע בין רגליה הפשוקות של נילי, שישבה על משטח השולחן.
ללאה היה קשה להבחין בו מתחת לחצאיתה של נילי.  היא הסיקה שגם
הפה הזה היה פעור לרווחה.
"...אני אאה... אני אהה.... אני באתי לשים את הדו"ח שלך למחר"
התעשתה לאה ראשונה, פנתה אל הראש המכוסה וברחה מהחדר.

כשירדה  עם בובקס לטיול הלילי  רצו במוחה של לאה שקופיות
האירוע במפעל. בהתחלה היא כעסה על נילי.  היא פנויה והוא לא.
הוא נשוי עם משפחה!  אסור היה לה לפתות אותו. אסור היה לה
להסכים.  אז ככה היא השיגה את הקידום שלה.  על עומר היא לא
רצתה לכעוס, היא חיבבה אותו, אבל הרגש היה חזק ממנה. מבחינתה
עומר מעד. הוא נכשל כאדם. בחולשתו צורף לרשימת האוכלים בחוץ.
כמו הכלב שלה בובקס. תמיד היה מתנפל על עצמות רחוב כאילו לא
אכל שבועיים, למרות שהיתה  מגישה לו שאריות צוהריים מזינות
לפני שיצאו.
"מה יש להם לגברים האלו? מה רע באוכל ביתי?  אין אוכל טעים
יותר מבישוליה של אמי.
אני אף פעם לא אוכלת בחוץ!".
מבחינתה עומר התמקם  בשמצה רבה תחת הערך 'בהמה', ביחד עם הרברט
ואבא שלה.
לאה  היתה מוטרדת במחשבותיה עד כי לא שמה לב שאת כל הדרך חזרה
לביתה עשתה חולפת על פני עוברים ושבים משתוממים לנוכח הדגימה
הצואתית המטפטפת משקית האוכל השקופה שאחזה בידה. "איזה סירחון
בובקס, איזה סירחון אתם הכלבים משאירים לנו לנקות". מלמלה
כשזרקה את החבילה אל הפח.


למחרת היום לאה לא ראתה את עומר וגם לא את נילי.
יומיים אחרי היא ראתה את שניהם.
עומר התקשר וביקש שתיגש למשרדו.
"נילי ואני רוצים לדבר איתך".
"נעשה את זה זריז לאה" פנתה אליה נילי .
מילי ניסתה  לשדר החלטיות וסמכות בקולה אך מיתרי קולה נרעדו
כפעמוני רוח.
"עומר ואני לא רוצים, וזה ברור, שהמראה שראית באותו הערב ידלוף
החוצה. לשנינו יש הרבה מה לאבד".
לאה שתקה.
"במפעל הבן שלנו, "קומפוט-טק"  מתפנה משרה של מנהלת לשכת
הסמנכ"ל. המשכורת גבוהה בהרבה ממה שאת מקבלת כאן, שלא לדבר על
הקידום".
נילי השתתקה. היה לה קשה. עומר המשיך.
"אני מכיר את הסמנכ"ל. המלצתי לו עליך והוא מוכן לשכור אותך
מיידית לעבודה. זוהי קפיצת מדרגה שתאפשר לך לתפוש עמדת מפתח,
לקשור קשרים, להתחיל לחיות. נילי ואני החלטנו גם להעניק לך
סכום כסף, מעין מקדמה למשרה החדשה. תחשבי על משפחתך, זבובונית,
תחשבי עליך."

"כן, ותחשבי גם עליי ועל משפחתי", השלימה לאה את מחשבותיו של
עומר בראשה.
"דבר אחד עליך לזכור" אמרה לה נילי.
"מילה אחת על מה שראית והכל נעלם לך".
למי איכפת מה ראיתי, חשבה לאה לעצמה.  היא היתה כל כך מאושרת
מכך שחלומה לגור בדירה משלה עומד להתגשם בקרוב, שה TAKE AWAY
המזדמן שעומר הזמין לעצמו כלל לא הטריד אותה. היא  שמחה שעומר
ונילי מפחדים עד כדי כך שהם  משלמים לה לשתוק. היא גם  ידעה
שכדי לקבל את השוחד שהציעו לה אסור לה להסגיר את מחשבותיה או
רגשותיה.
"אני מבינה שאין לי ברירה" אמרה לאה.
"לא, אין לך כל כך ברירה" אמר עומר.
"טוב. אני מסכימה. אני אעזוב ל"קומפוט-טק" ואשתוק".
"את בסדר זבובונית, את בסדר" הודה לה עומר.
כינוי החיבה כבר לא נשמע לה חביב.
היה לו צליל  צורם וטורדני כמו זמזום זבוב זבל. היה בו יותר
מדי "זין".
"אני מסכימה, אבל אל תקרא לי זבובונית.  השם הוא  לאה, לאה
זבובונשווילי".
לאה עזבה את החדר מחייכת לעצמה, כששן  הזהב האחורית שולחת קרן
אור ומכה בסנוורים את החולפים על פניה במסדרון משרדי ההנהלה.