מה את יודעת?
את החלון לא פתחתי כבר למעלה משבועיים.
מחניק פה, האוויר עומד במקום שפעם נשמו בו.
בכנות,
לא רע.
לא טוב.
שאלות שנשאלות מעצמן. זה רק זמן,
את יודעת,
זה רק זמן.

המנורות כאן צומחות מהרצפה במקום להשתלשל מהתקרה ואנשים
שצריכים התראה לפני שאתה בא.
היום הלכתי לבד לסרט (התפנה לי מקום בלוח זמנים).
רציתי להתקשר, טראנס אטלנטי. רציתי לומר "תבואי, נראה סרט,
אולי גם נשב באיזה מקום ונדבר על כלום". רציתי לומר שמזמן לא
וגם עכשיו אני חושב ש
למה לעזאזל צריכים טוחן אשפה בתחתית הכיור? והכפיות שנופלות כי
אין עם מה לחסום את החור.
שטיחים מקיר לקיר, שלא יהיה קר ברגליים כמו שקר בלב. זה כמו
חיה מתה אצלי בסלון, אבל אני מלטף ( גם כפות הרגליים שלי
מוקירות תודה), גם אני.
למדתי לשאול  "מה שלומך?" מבלי לחכות לתשובה. זה הנימוס ומה
היו עושים ללא הנימוס? מה היו עושים אם באמת היה אכפת?
אם היה אכפת באמת? וכבר למדתי
לומר איזו שמלה מיוחדת במקום "את נראית נורא". והאוכל היה פשוט
נפלא וכן, בטח שאני אשמח אם תארזי לי הביתה.
 
 הביתה? איפה זה?

מהצד השני של הכביש הראשי, מספר 41.
יש הרבה אנשים עם צבע אחר. ואני לא רוצה מנה הלילה ותודה יש לי
מקום לישון. לא, אין עם מי. אבל זה לא בשבילי, תודה על ההצעה.
אבל החיוך היה אמיתי, לא של סוכן מכירות (הרבה זמן שלא ראיתי
חיוך כזה).
רצו לשים אותי שם בהתחלה, את יודעת, יותר זול. אבל בסוף הלכו
על בטוח, אני בטוח, באמת שאני בטוח, לא יקרה לי שום דבר.

אל תדאגי,
כמעט שלמדתי לדבר את השפה; את יודעת,
זה רק זמן.

הערה: שליחות. בהחלט לא ירידה (טפו).