הרדם! הייתי רוצה שעכשיו הוא יישן. אנחנו מקופלים האחד בתוך
השנייה, פניו בעורפי, עיניי פקוחות. אני מסרבת להיכנע לעייפות,
שהוא ישקע קודם. לפי נשימותיו הקצרות אני מרגישה שהוא עדיין
ער. הימים בחורף הופכים גם הם קצרים ואנחנו לא מספיקים להגיד
את כל מה שרצינו לפני שהלילה נמתח וסוגר אותנו בחשכה, מקופלים
ושקטים. הזמן שבין עירות לשינה הוא כמו תערוכת יחיד שבה אנו
משוטטים, צופים בתמונות ממוסגרות של היום שעבר. השקט המוחלט,
המלווה אותנו במבוכי הגלריה, מאפשר התבודדות אמיתית שתוביל
לחלום. אני גולשת בין היצירות ורושמת כותרות. סידרה ראשונה:
שלוש תמונות בשחור- לבן של פנייך, שתיים מהפרופיל, אחת מלפנים.
אין עליהן שום הבעה, כמו מסדר- זיהוי. האם זה באמת אתה? אני
רושמת כותרת: "רחוק". אני רוצה להמשיך הלאה, אך אתה לוחש את
שמי ומחזיר אותי חזרה לחדר. אני עושה עצמי ישנה, לכל הרוחות -
תירדם כבר!. זה הקרב שאסור לי להפסיד בו, אתה מוכרח ליפול
ראשון. אני נושמת בשקט, שלא להפריע את מנוחתך, מהפנטת אותך:
שאיפה, נשיפה. תישן!  בחושך דברים נראים אחרת. בחושך אתה מאהב,
אתה נאהב, אתה פילוסוף, אתה זוהר, אתה רגוע, אתה שלי. בחושך
הפגמים שלי מטושטשים ואני שקטה.
כמה זמן כבר עבר?!  אני רוצה להביט בשעון, אבל ידך אוחזת בידי
ואני משותקת. אני דרוכה ומרגישה את כל אבריי בהרמוניה מושלמת.
כל תנודה שלי משמעותית.  האם אתה ער? האם אני ערה? פעמים רבות
שכבנו כך, האחד בתוך השנייה, בחלום ובמציאות. קשה לי להבדיל
בין השניים.
אני מפחדת להיות הראשונה שתיפול לתרדמה. נפשי כמהה להגיע כבר
לסטודיו שבקצה הגלריה, ליצור חלום, אך גבי חשוף כולו על כל
חוליותיו, לסכיניך החדים. לא הייתי רוצה שתסתכל בי עד אור
הבוקר.
סוף כל סוף, שפתייך שוקעות לתוך כתף, לתוך שיער. אתה נושם
עמוק, הרפית אחיזה. כמה נהדר להרגיש כך קווי- מתאר מתאחדים.
אני רוצה להתרגש, אך הניצחון מסנוור אותי. אני רוצה שתתערסל כך
בתוך הווייתי. הייתי שרה לך, אם השקט לא היה הכרחי. אני
מסתובבת בעדינות, מביטה בך. אתה יפה כל כך בחושך הזה, וגורם לי
לא לרצות לעולם לפשט מילים כמו המילה "גוף". אנחנו נוגעים ואני
מעבירה יד בדיוק בשקע השחור שבינינו. כבר לא אוכל לישון הלילה,
עדיף שאחכה לך עד שתקיץ. אני אביט בעינייך עד שהשמש תצרח
בשמיים, עד שתפקח זוג כחול. תפקח אותן, תפקח עכשיו. אני אוהבת
אותך.