זריחה היא עלייה של כוכב, מעל האופק. הוא שוכב במיטתו ומנסה
לאמוד את כמות האור.  שמש, הוא אומר לעצמו, בוקר. שמונה בערב
היא השעה הוודאית היחידה בשעונו , האמת האחת. בסופו של היום
הזה יישב בסלון מול המסך כמו בכל יום אחר ויגיש יומן.  חשוב
יותר לדעת לסכם את היום, מאשר לתהות בכל בוקר מה יילד לו יום.
שאריות חלום - זימה מהלילה שעבר, על רומן סוער בינו לבין
דוגמנית מפורסמת, מבזיקות מול עיניו, הוא רושם אותן לפרטיהן
ושומר לפינת הרכילות. נעבור לתחזית מזג האוויר, הוא חושב בטון
רציני, פותח את החלון ודוחף את פלג גופו העליון החוצה: מעונן
חלקית עד בהיר. מדהים כמה ההגדרה מתארת במדויק  את הרגשתו.
עיתון הוא לא קורא. חדשות של אתמול לא מעניינות אנשים שחיים את
הרגע ומחפשים אחר הסיפור הבא. הוא גר בדירת סטודיו מרווחת
ומסודרת, שמחלונותיה העיר נראית כתפאורה. קפה אחד ומבלי
להתמהמה, הוא ממהר. הוא חייב להספיק להגיע למשרד בזמן.
הרמזור הראשון אדום. ליבו מנבא לו רעות. רמזור אדום יכול גם
להיות הפוגה, רגע של שפיות, דחיית הקץ. הוא מתעודד ומביט סביב.
היום אפרפר ואין סימן להתבהרות. אולי שגיתי בתחזית, הוא מהרהר
בלבו. במכונית שמימינו יושבת אישה ושרה שיר עם הרדיו. הוא מנסה
לקרוא את שפתיה, מדליק את הרדיו ותר אחר התחנה לה היא מקשיבה,
אך לשווא. דיבורים, דיווחים, שקט בכל תדריו.
מטוס טס נמוך וחוצה את שדה ראייתו. תחושה של ורטיגו. אפרוריות
השמיים מתערבבת עם הכביש. בהחלטה רגעית הוא עושה סיבוב פרסה
ושב על עקבותיו. הוא מתקשר ומודיע למשרד על יום-מחלה.
בדרך הביתה מדברים ברדיו על הפקק הכי גדול בהיסטוריה של
המדינה. מדרום לצפון, מזרח למערב- כולם עומדים במקום. ידעתי,
הוא מחייך לעצמו.

פעם ביום, בשעות הצהרים המאוחרות, הוא מצלם תמונה. תמונה אחת.
רגע שינציח את היום למהדורה. הוא לוקח את המצלמה ויורד למטה.
פנייה אקראית ימינה. הוא חוצה את הגינה, מביט דרך העדשה ומחכה.
לפתע היא נכנסת לו לפריים. כל-כולה בתוך המסגרת, כל כך בפוקוס,
חדה, כמו מבזק. הוא מוריד את המצלמה, היא עדיין שם. הוא קורא
בשמה, היא חוצה את הכביש, תדהמה על פניה.  
"כמה זמן עבר?!" הוא אומר לה ואוחז בידה. לרגע נוצצות עיניו.
הם עולים לדירת הסטודיו ומתיישבים לשולחן האחד מול השנייה.
מסגרת החלון תוחמת את פרופיל פניהם. והעיר, הנראית כמו פוסטר,
נצבעת בתאורה כהה. "מה את עושה בימים אלה?" הוא פותח. היא
משיבה, תוך כדי תשובתה הוא מכין את השאלה הבאה. השיחה מתנהלת
לה בשלווה, הוא מקשיב ומהנהן בעת הצורך. היא ממוללת בידה מפית,
נרגשת. ידו אוחזת בעט והוא דרוך. "מה קרה לך? מה קרה לזמנים
בהם ימיך היו מתחברים? מדוע אינך מביט בעיניי? טון דיבורך
השתנה...", היא אומרת בעצב וגעגוע. היא כל כך יפה, הוא חושב.
אך משהו לוחש לו באוזן שאין  מקום בשבילה בלבו.  הוא מפנה מבטו
לחלון, לבבואתה המשתקפת, לשמיים האפורים המרמזים על השעה שמונה
הקרבה, לעוברים ושבים, משלב ידיו ועונה "היה כל כך נעים לארח
אותך כאן, אך זמני תם. תודה שבאת". בדרך למקלחת יחשוב על כותרת
מתאימה.

עשרה לשמונה. הוא עונב עניבה, לגימה אחרונה מהמים, מדליק את
האור בסלון. הוא מתיישב זקוף על הספה, עריכות אחרונות, תמונתה
על השולחן. נעימת הפתיח נשמעת וחושיו מתחדדים. הספירה
לאחור...
"ערב טוב מיקי", "ערב טוב יעקב". " בחדשות היום: הפקק הגדול
בכל הזמנים, טייסים המסכנים את רווחת הציבור ותחנות רדיו
פיראטיות. אך לפני כן נעבור לכתבנו בבית, שהיה שם. מבטיהם
מופנים אליו, מחכים למוצא פיו. איך הם תמיד שם בשבילו, כל יום
באותה השעה, עוגן למציאות. "ובכן, כאמור לא היה זה יום רגיל",
הוא משיב, מרחיב ומפרש. מיקי ויעקב מהנהנים בהבנה ובתנחומים.
"עד כאן מחדר המצב", הוא מסכם. הם מודים בנימוס. עוד יום בא אל
קצו, הוקל לו.
הוא עובר למיטה, תמונתה לצדו. שקיעה היא היעלמות כוכב מאחורי
האופק. פסוקו של יום, הוא חושב לעצמו ונרדם.