הערה: הפנפיק שייך לי, הדמויות שייכות לג'וס וודון או מי שלא
אחראי ליצירת הדמויות בבאפי...



אנג'ל התעורר.
הוא לא רצה להתעורר, הוא חלם, חלום נחמד ובלתי מציאותי
לחלוטין.
באפי והוא מטיילים בגינה, השמש על פניהם והם מחייכים אחד אל
השני באהבה.
אנג'ל קם מהמיטה ופנה למקרר, הרעב הציק לו.
הוא פתח את המקרר ומצא עצמו בוהה מול שקיות ובקבוקים מלאים
בנוזל אדום עם ריח מוזר.
אנג'ל טרק את דלת המקרר בגועל. זה מה שאני, חיה, חיה טורפת,
ואפילו את זה אני לא יודע לעשות כמו שצריך. הוא גיחך לעצמו
גיחוך עצוב ומזלזל.
הוא הסתכל על הוילון השחור הסגור וראה שעדיין אור יום בחוץ.
"עוד יום של ישיבה בבית" " יופי". הוא ידע מה יבוא עכשיו,
ההרהורים, הכאב, הצער, השנאה.
הוא התיישב על הכורסא היחידה בחדר האפל וחשב: הייתי צריך לקנות
טלוויזיה, לפחות לא הייתי משתעמם.
הוא כיוון את הכורסא לכיוון החלון כדי לדעת מתי תבוא החשכה
המבורכת, המקוללת.
זה היה לילה כשהוא ראה אותה לראשונה, הלילה שהאיר את חייו.
הוא ראה אותה נלחמת ואז עקב אחריה לבייתה וראה אותה דרך
החלון.
יפיפיה, זוהרת, והיא הכאיבה לעייניו אפילו יותר מאור השמש, הוא
ידע שהיא לעולם לא תהיה שלו, הם נולדו להיות אויבים. קוטלת...
וערפד.
הוא קם בזעף מהכורסא והחל ללכת הלוך ושוב בדירה הקטנה, צעדיו
לא משמיעים קול ובגדיו השחורים מתאימים בשלמות לחדר האפל.
" הייתי חייב להתערב" זרק לכיוון האוויר, מדבר לעצמו, אתה
מתרגל לזה במאה שנים ויותר של בדידות ורעב. "לעזור לה, לעזור
לה?, הא, לסכן אותה, אני טיפש, מסכן את האחת שאני אוהב, טיפש,
אדיוט מאות שנים אני חי אבל ללמוד, לא למדתי, אני נקשר לאנשים
ואז פוגע בהם."
הוא מלמל לעצמו מתחת לאפו כמה קללות וחוזר לשבת.
" אבל עזרתי לה, הצלתי את חבריה, סיפרתי להם על ספייק, ועל
דרו, אני עזרתי, אני עזרתי, אני עזרתי. "
המלמולים שלו הפכו לצעקות, הוא תפס את עצמו ונרגע.
מה קורה לי? אני משתגע... ואולי זה מה שצריך לקרות, אולי ככה
אני לא אזיק לכל מי שאפגוש, אולי ככה אני אוכל לחיות בשקט ללא
רגשות אשם, בתוך השיגעון.
הוא חייך לעצמו מעצם המחשבה ואז הקדיר פניו. ואיזה מן עונש זה
יהיה לחיה כמוני? איזה המין עונש הוא זה?
אני ... אני רוצח, אין מילה טובה יותר, רוצח, זה מה שאני.
אבל אני לא אוהב את זה. וזה הופך את זה לבסדר?
אבל אני לא אוהב את זה, לא אוהב את זה, לא אוהב את זה.
באמת? האם אני באמת לא אוהב את זה? ואולי אני רק נהנה להעמיד
פני מסכן, עלוב, חסר כל.
אולי אני כן נהנה מזה? תמונה עולה ממעמקי מוחו וריח הדם מציף
את נחיריו, ריח הדם של באפי, וגם הטעם.
הוא מרגיש את פניו משתנות לאיטם ואת אנג'לוס קורא לו ממעמקי
מוחו.
דם, דם אנושי, דמה של באפי, הוא לא שולט בעצמו הוא קם מהכורסא
רגליו עומדות בגאווה גוו זקוף פני הערפד שלו חדות באופן לא
רגיל.
" מוות" הוא צורח "דם, רצח, רעב, חופש" הצרחה נשמעת גם ברחוב
והוא שומע באוזניו החדות את מלמוליהם של האנשים, הוא צוחק ברע,
בזלזול.
טיפשים, אתם לא יודעים מי חי פה, אנג'לוס, מלאך המוות בכבודו
ובעצמו.
הגיחוך על פניו הופך להעוויית כאב.
כלוא, כלוא, כלוא בגלל אור השמש הארור הזה, הוא יביא חשכה
לעולם, חשכה ואז הוא יהרוג את הקוטלת המקוללת את זו שגרמה לו
לאהוב ולאבד, הוא יהרוג את באפי.
השם הזה... הוא צונח על הכורסא, פניו חוזרות לעצמן, הגאווה
נעלמת וכך גם השיגעון.
מי אני? מה אני? אנג'ל, אני אנג'ל. אנג'לוס, אני אנג'לוס, הוא
שומע לחישה עולה ממעמקי מוחו.
הוא מדחיק בקושי את הלחישה העקשנית וקם בכבדות.
המקרר נפתח ואדם צעיר עם עניים זקנות של מישהו שראה יותר מדי,
לוקח בקבוק, בקבוק עם ריח מוזר, ריח מוכר, אבל בלתי הגיוני, אף
אחד לא שותה דם.
אנג'ל שותה וחוזר לכורסא, הכורסא שמזכירה לו את הבית, את
סאנידייל.
סאנידייל, בית? אבל אין לי בית, מעולם לא היה לי בית, לעולם לא
יהיה לי בית, אני נווד. אבל ליבו חוזר ואומר, סאניידיל הבית
שלי.
באפי... הכאב בפניו כל כך ברור עד שאדם שהיה מסתכל על פניו היה
חושב:" אלו פניו של אדם שאיבד את כל משפחתו"
וזה נכון אנג'ל איבד את משפחתו, את משפחתו שגרה בסאנידייל.
ווילו, עם הראש החכם והפה המגמגם, אוז, איש זאב, והאדם העדין
ביותר שהכיר אנג'ל כל ימיו- וימיו היו ארוכים, ארוכים מאוד,
ארוכים מדי-
קורדיליה, שמתחת לכל השמלות והפוזה הייתה עדינה ואכפתית,
ג'יילס, האדם שאנג'ל עדיין לא הבין איך, אבל הוא סלח לו, סלח
לו על ההרג, ההרג הנורא, הרצח של ג'יני. אנג'ל התכווץ בכאב.
זאנדר, זאנדר שאהב את באפי אבל הסכים שתהיה עם אנג'ל אם זה
יגרום לה אושר, האדם היחיד שראה את הסוף המר, את הנטישה, כבר
מההתחלה.
ובאפי, באפי... אם ליבו היה פועם הוא היה מחסיר פעימה ברגע
זה.
באפי, באפי שלי,  באפי הנערה היחידה שאהבתי, הנערה היחידה שלעד
אוהב, באפי שלי.
הבאפי שהרגה אותי, הרגה אותי באהבה והחזירה אותי לחיים באותה
אהבה עצמה, הבאפי הזאת, באפי הקוטלת, קוטלת הערפדים.
קוטלת יצורים כמוני. הבוז העצמי שלו היה כל כך ברור, כל כך
בולט, הוא בז לעצמו, לעצם הוויתו, ליוצריו, הוא העריץ את אלו
שיהרגוהו.
אנג'ל קם ופנה לחלון, הוא הביט דרך הבד על הרחוב בחוץ. קרניים
דקות של אור חדרו דרך הבד ופגעו בו, זה כאב או כמה שזה כאב.
אנג'ל התעלם מהכאב הוא למד לעשות זאת במאה השנים שבילה
בגהנום.
הכאב לא הפריע לו, הוא שמח על הכאב, כאב מעניש כאב גואל.
הוא הושיט ידו לוילון ופתח אותו באחת, אור השמש הציף אותו.
חום.
שרפה.
כאב.
אבק.
מוות.
חופש.