אני  אכנס אליה, היא תגיד יפה "שלום" ו "מה שלומך" , ואני אדע
שעוד רגע הכל הולך להשתנות. יהיה לה שיער אסוף הדוק הדוק
וקצוות שיער חופשיים שישבו ממש מאחורי האוזניים, אודם אדום
מזעזע ומסקרה כחולה בעיניים. אני אחשוף את סודותי הכמוסים
ביותר, אני אספר לה כל מה שיושב לי בלב, כל מה שכואב לי בבטן,
כל מה שמתרוצץ לי בראש. היא תגיד מילים חכמות כמו תסמונת כזו
או כזו והפרעה כזו או אחרת. ואני אשב שם בעיניים לחות ואני
אפילו אבכה, כן. בלי בושה. כי היא בכלל לא מכירה אותי. אני לא
אתבייש. אסתכל לה כל הזמן על השפתיים, רק כדי לא להסתכל
בעיניים והיא תדבר אלי בטון מתנשא, כמו שהייתה מדברת לילדה שלה
כשהייתה קטנה. ותעבור שעה כמעט עגולה, כי הם לוקחים רק על
חמישים דקות. ואני אשים לב שעברו חמישים דקות, אסתכל בשעון,
כדי לרמוז לה והיא תמשיך לדבר ורק השפתיים האדומות שלה יזוזו .
ואני, אני בכלל אחשוב על זה שהיא גונבת ממני כסף על עשר דקות
נוספות. והיא תארגן שיחת סיכום ותקבע איתי לפעם הבאה ואני
אהנהן בראש ואגיד לה "בסדר".

אימא תחכה לי בחוץ ותחייך חיוך מרחם. היא תשאל אותי "נו איך
היה?" ואני רק  אסתכל על הרצפה ואמלמל "בסדר" מסכן. והיא תנסה
לחקור, אם דיברתי עליה ואם אמרתי דברים טובים או רעים ואיך אני
מרגישה. ואולי אני צריכה תמיכה, ואם אני צריכה משהו שאני אדע
שהיא תמיד שם בשבילי - ואין כמו אימא. ואני רק אסתכל על הרצפה,
אחכה שתסיים כבר לדבר והיא תתן לי חצי חיבוק עם יד אחת ונצא
החוצה. ואיך שנצא, כולם יסתכלו עלי ויצביעו וירחמו עלי. ואני
אתבייש כל כך, אפילו שאיתה לא התביישתי, כי היא בכלל לא מכירה
אותי. אבל הם, ברגע שהם יודעים, הם רואים את הכל אחרת. אני כבר
לא מה שהייתי פעם.
לא, החלטתי שלא. הפעם לא. אולי בשלב מאוחר יותר,  כשהבושה
תעלם. אני עוד לא מוכנה לנשים עם אודם אדום מזעזע ומסקרה כחולה
בעיניים.