טיול למאדים
הופתעתי כשאמרו לי שכל משפחתי טסה למאדים. הרי זאת הייתה פסגת
חלומותיי.  כל הבית ספר דיבר רק על זה.  רק הורי לא רצו. הם
טענו שאני כושל בלימודים ואכן הייתי כזה. שילמתי כסף כדי
שתלמידים אחרים יכתבו את מאמרי. הורי עלו על זה וקצצו לי את
דמי הכיס. לבסוף נאלצתי לכתוב אותם בעצמי. באותו יום שקיבלתי
מאה הוריי אמרו לי שכולם נוסעים למאדים. שמחתי מאוד.

בית המלון היה מפואר וחולק לכמה דירות.  אני קיבלתי את חדר
מספר 12, והורי קבלו חדר עם מספר 6.  קיבלתי בחדרי גם שותף בשם
רון. רון כל הזמן התלונן על כל דבר. הבנתי אותו כי חלק
מתלונותיו היו מוצדקות. הנוף המאדימי היה משעמם. המדריך שלנו
הביא אותנו לרכבל והרצה לנו הרצאה משעממת שכמעט הרדימה אותנו.
כשחזרנו למלון לחש לי רון הצעה מדהימה.

בר המלון היה מאוכלס באנשים מכל מיני גזעים. גם לייזרים היו
שם. בליל השפות הווה רעש בלתי פוסק. רון היציע לי משקה שהוא
קרא לו רוזגון. הוא אמר שהמשקה הזה יענג אותי כמו ששום משקה לא
עשה זאת לפניו.  אחרי שלגמתי ממנו חזרתי לחדרי. יצור שעיר וענק
חיכה לי שם. הוא אמר שהוא נשלח להרוג אותי. צרחתי כמו משוגע
וברחתי משם. ספרו לי אחר כך שמצאו אותי מחוץ למלון צורח כמו
משוגע ועומד להתעלף.  הם טפלו בי עד שחזרתי לאתני. אחר כך רון
סיפר לי שבגלל זה קוראים למשקה הזה רוגזון. הוא גם סיפר לי
שהוא גם ראה רוגזונים בכל פעם שהוא שתה את המשקה.

יום אחד התעוררתי בחדרי בהרגשה משונה. ירדתי למטה ואז שמעתי
זעקות נוראות. הלכתי לעבר הקולות ואז ראיתי מחזה מזעזע שלא
אשכח כל ימי חיי.  אורחי המלון היו שכובים על רצפת הלובי. חלק
מהם פצועים אנוש וחלק מתים. אחד מהם שהיה גוסס היה חברי רון.
הוא סימן לי באצבעו להתקרב אליו. הוא לחש לי: חזור הביתה! שכח
ממה שראית ! רציתי לשאול אותו מה קרה כאן ומי ביצע את הטבח הזה
אך הוא כבר מת. בדרך לא דרך הצלחתי להגיע למעבורת ונמלטתי
ממאדים. חזרתי לביתי שבכדור הארץ והסתגרתי בביתי. ניסיתי
לשכוח, אך המראות רדפו אותי בחלומותיי.  

צלצול השעון העיר אותי לעבודת יומי. נהייתי בלש פרטי ופתרתי
תעלומות מסובכות מאוד. עתה צלצל הטלפון.  עניתי לו בקוצר רוח:
מי זה? קול לא מוכר ענה לי: אם אתה רוצה לפתור את הרצח שארע
במלון המאדימי לפני שלוש שנים סע לשם עתה!  צעקתי לו מי אתה?
אך הוא ענה לי: זה לא ישנה לך. אבל תדע לך שכל מה שאתה רואה זה
לא תמיד נכון.  באומרו משפט סתום זה הוא ניתק. ידעתי עתה שאני
צריך להגיע למאדים כדי לפתור את התעלומה הזו אחת ולתמיד שהעיקה
על לבי שלוש שנים.  

הגופה הייתה מרוטשת מאוזן לאוזן. קצין המשטרה ניגש אלי. הוא
הכיר אותי כבר. הוא אמר לי: טוב שבאת, מישהו רצח את האדם הזה
ואנחנו לא יודעים מי. אמרתי לו שאני רוצה להסתכל על הגופה.
הוא זז הצידה ונתן לי לעבור.  הגופה,כפי שהבחנתי, הייתה של
ארכיאולוג שבא למאדים כדי לחקור את ההיסטוריה העתיקה שלו. הם
נשלחו רק בשביל כסף וזה מה שעניין אותם.  אחרי שהעפתי מבט על
הגופה אמרתי לקצין: הוא לא נרצח על ידי בני אדם וגם לא על ידי
חיזר.  איך אתה יודע זאת הוא שאל אותי בהתפעלות.  אני: אתה
רואה את סימני השיניים? זה היה דבר חזק מאוד שהרג אותו ואין
אדם או חיזר שמסוגלים לזה.  אז מי כן מסוגל לזה? הוא שאל.
חשבתי על הרוגזון אבל עניתי לו בקור רוח: אני רוצה לסייר קצת
על פני מאדים לפני שאתן לך תשובה.  הוא הסכים ואף רצה לתת לי
ליווי אך אני התעקשתי להיות לבדי.  אז הוא נתן לי זאת

סופות החול קדמו את פני. החול האדמומי המגעיל לא עשה עלי רושם
כפי שלא עשה עלי אז. ידעתי שמי שגרם לטבח בבית המלון פועל גם
עתה. כמובן שהיו בזמנו חקירות משטרה ואף זמנו אותי לחקירה או
שתיים אך הם לא העלו דבר.  מרוב שהרהרתי על המצב כמעט נפלתי
לאחד הבורות המאדימים שצצו שם חדשות לבקרים. הם היוו תעלומה
בלתי פוסקת לגבי כל מי שנתקל בהם. חשבתי כמובן על הרוגזנים ועל
חברי הטוב שאמר לי בבר כשבאתי אתו פעם שניה: הרוגזנים חיים
מעבר למציאות. אי אפשר לראות אותם אלא אם נכנסת למציאות שלהם.
כך ידידי אמר לי. לפתע פסקה סופת החול. החול המאדימי נעלם כלא
היה. מצאתי את עצמי ברחובות עיר לא מוכרת.  רגלי נשאו אותי נגד
רצוני לעבר בית. נקשתי על דלתו. הדלת נפתחה וחברי הטוב רון עמד
בפתח. הוא הזמין אותי להיכנס ואמר לי: טוב שבאת, עתה אני אוכל
את סעודת השבת שלי.  אמרתי לו שהוא מת.  רון: אני אומנם מת אבל
גם מתים יכולים לאכול.  שאלתי אותו איך הגעתי לכאן? הוא אמר לי
שבגלל שחשבתי עליו הובאתי לכאן.  שאלתי אותו האם זה יכול להיות
שרוגזון גרם לטבח בעבר ולרצח היום.  רון אמר לי: הכל יכול
להיות, הרוגזונים ידועים מאוד באהבת הרצח שלהם, לכן אלוהים
ברוב חסדו כלא אותם במציאות אחרת אבל נראה לי שאחד מהם מצא את
המפתח. אני: אז צריך לחפש רוגזון? רון משך בכתפיו ואמר: מאיפה
לי לדעת? שכחת שאני כבר מת. באותו רגע הסתחרר עלי הראש. פקחתי
את עני ומצאתי את עצמי על מאדים.  

קצין המשטרה ניגש אלי ואמר לי: אתה נראה כאילו ראית מת.  לא
סיפרתי לו על חוויותיי ורק סיפרתי לו על היצורים הנוראים
המכונים רוגזונים.  קצין המשטרה: מעולם לא ראיתי דבר כזה.
איפה אפשר למצוא רוגזון? אמרתי לו שהוא לא יכול למצוא אותו כי
הם חיים במציאות נפרדת משלנו.  בעודי מדבר הובלתי אותו אל הבר.
הבר היה שומם ולא המה אנשים אך את המוזג הכרתי.  ביקשתי ממנו
משקה בשם רוגזון. הוא נתן לי אחד. מזגתי זאת לכוס ואמרתי לקצין
שישתה ויספר לי מה הוא רואה.  הוא שתה מהמשקה. לפתע פניו
החווירו כפני מת.  ניערתי אותו עד שהוא חזר לעצמו ושאלתי מה
הוא ראה? הקצין: את הרוגזון, זה ענק שעיר, הוא אמר שהוא נשלח
כדי להרוג אותי. אני: בדיוק אותו דבר ראיתי גם אני. קצין
המשטרה: אז אם הם חיים במציאות אחרת, איך הם יכלו לרצוח פה
אנשים? בנקודה זו התערב המוזג: ואולי גם הם שותים משקה שנקרא
בני אדם, לך תדע. קצין המשטרה: אז מה אני אכתוב בדוח? שיצור
ממציאות אחרת הרג בני אדם? אמרתי לו שהוא עוד לא צריך לכתוב
כלום כי אני רק סיפרתי לו על הרוגזון ואף הראיתי לו אחד מהם
אבל זה לא אומר שזה רוגזון.

קצין המשטרה אמר לי : אם זה לא רוגזון אז מה זה? אני חייב לקבל
תשובה מי הורג פה אנשים?  אמרתי לו שאני גם רוצה לדעת. הזכרתי
לו את עברי העגום. הוא אמר לי: אתה רוצה לומר לי שמי שרצח בעבר
הרחוק ממשיך גם היום? אמרתי לו שיכול להיות. הוא אפשר לי לחקור
כל מה שאני רוצה.  אבל אל תתקרב לאזור האסור הוא התריע בפני.
שם יש מקדש של כת מיסטית שבראשה עומד אדם בשם לו ששונא אורחים
ומסיגי גבול. אמרתי לו שאני אזהר מאוד.  אבל אם אראה שלו הוא
החשוד העיקרי לא אהסס להיכנס לבית המקדש כדי לחקור אותו. הוא
אמר לי שהוא היה נוהג כמוני.  

לא אספר לכם על סיורי בנוף המשעמם של מאדים. רק זאת אספר שכל
הזמן חשבתי שאם יש מישהו שיודע על הטבח זה מוכרח להיות לו.  רק
לו יכול לדעת על זה. הרי הכת שלו קיימת מאז ומתמיד על גבי
מאדים. כך חשבתי ורגלי נשאו אותי בלי רצוני אל האזור האסור.
ניצבתי מול בניין ענק אך עתיק למראה. ידעתי מיד שזהו מקדשו של
לו. התלבטתי כמה שניות ולבסוף החלטתי להיכנס לשם. נקשתי על
הדלת ולו עמד בפתח. הוא הזעיף פנים ואמר לי: לא שמעת על האיסור
לבוא לכאן? הראיתי לו את תעודת הבלש שלי והוא זז לצדדים ואמר:
רחץ את ידיך במים קדושים ושל נעליך כי המקום מקום קדוש הוא.
עשיתי כמו שהוא אמר לי לעשות.  לו הוביל אותי לעבר חדרון שבו
הוא כנראה נהג להתבודד. הוא ישב על ספה ואני ישבתי לידו. הוא
אמר לי: שאל כל מה שאתה רוצה. שאלתי אותו למה דווקא מאדים? לו
ענה לי: מאדים לא נבחר באקראי. פעם הוא היה כוכב בודד שאף אחד
לא רצה להגיע אליו. רצינו להתבודד פה אבל אז הגיעו התיירים.
שאלתי אותו: אז רצחת אותם? זה מה שאתה מנסה לומר לי? לו: מה
פתאום? הכת שלנו מתנגדת לאלימות מכל סוג. ברגע זה שאלתי אותו:
אז מי רצח אותם? ולמה אתם לא נפגעתם? לו: על השאלה הראשונה
אענה לך רק שאנחנו לא יודעים מי רצח. על השניה אענה לך שברגע
שבו שמענו את הזעקות הראשונות הורתי לסגור את הדלתות והחלונות
ולא לתת לאיש להיכנס. בגלל זה כולם חשבו שאנחנו כת סגורה, הם
אפילו המציאו שם למקום שלנו. הם קראו לו "האזור האסור". אמרתי
לו: ולא הושטת יד לאלה שנזקקו לעזרה? לו: לא, למה היינו
צריכים? ידעתי בשלב זה שלא אוציא ממנו מילה יותר והלכתי משם.

כשרציתי לצאת מבית המקדש שלהם בא אלי מישהו בריצה. הוא אמר לי
: עצור! אני יודע מי רצח את התיירים. עצרתי כי לא הייתה לי
ברירה. ישבנו בגן פורח והוא סיפר לי: לו משקר לך, הוא יודע
בדיוק מי רצח את התיירים ולכן הוא מפחד לספר לך. עתה הייתי
מתוח כולי. לא רציתי להפריע לו ולכן שתקתי. הדממה ארכה בנינו
אך בסוף הוא דיבר: לפני שהצרחות התחילו לו כינס אותנו בחדר
אחד, הוא אמר לנו בקולו השקט: מי מתנדב לגרום לתיירים לפחד כל
כך עד שהם יצאו ממאדים ולא יחזרו אליו לעולם? כמובן שהוא לא
דיבר על רצח אבל אנחנו הבנו את הכוונה שלו. אף אחד לא התנדב
כשלפתע קם מישהו מאתנו ואמר: אני אלך. לו אמר לו: היה הזרם
החופשי בעזרך ילדי הקט. מאז לא ראינו אותו. שאלתי אותו איך
קוראים לו? הוא ענה לי: יש לי גם תמונה שלו אם תרצה. הוא הוציא
מכיס מעילו תמונה ואני קפאתי. זה היה חברי הטוב רון.  ידעתי
שאני צריך עתה להיפגש אתו. כשהתאוששתי אמרתי לו שאני צריך
לצאת. הלכתי אל פני מאדים

לפתע החול האדום המגעיל נעלם ובמקומו ניצבתי בעיר. נקשתי בדלת
אחד הבתים והדלת נפתחה. ידידי רון עמד בפתח. הוא הזמין אותי
להיכנס. סירבתי בנימוס. שאלתי אותו למה הוא ביצע את כל הרציחות
האלו. הוא אמר לי: אתה יודע שהינו חברי כת, היינו צריכים לשמוע
למנהיג.  איך ידעת שהוא רוצה לרצוח? הוא לא אמר בפרוש.  הוא
אמר שהוא לא צריך לומר בפרוש. הם יודעים כי הם אומנו לזה. אבל
למה אתה שאלתי אותו. הוא אמר לי שזה היה היעוד שלו. לפתע הוא
אמר לי: אני רוצה שתבטיח לי דבר אחד.  שלא תספר לשוטר. אם תספר
לו אני אכנס לגיהנום. אם לא תספר אשאר בעיר הזו. הבטחתי לו
ובאותו רגע נעלמה העיר

כשהשתקמתי הפכתי להיות אב לילדים. אשתי מתה מסרטן ראות בגלל
אוויר כדור הארץ שהלך והזדהם משנה לשנה. ילדי החלו לנדנד לי
שהם רוצים לנסוע לטיול למאדים. רק למאדים הם רצו. לבסוף נשברתי
ואמרתי להם שנוסעים למאדים. כשהגענו למאדים ראיתי שכל הנוף
השתנה. במקום בית מלון ניצב עתה מוזיאון גדול. נכנסנו לתוך
המוזיאון ואז דמי עלה לראשי. ראיתי פסל דיוקן של חברי רון ניצב
במוזיאון. הוא תואר כגיבור לאומי. גיבור לאומי? הוא הרי רוצח
נתעב זעקתי בלבי. לא יכולתי יותר. יצאתי מהמוזיאון והלכתי
להקיא את נשמתי. כשהתאוששתי התקשרתי אל מפקד המשטרה. סיפרתי לו
הכל. וסוף סוף השתחררתי מהדבר הזה שהעיק עלי הרבה זמן.  ידעתי
שעתה אני גוזר על חברי גיהנום לנצח אבל לא היה לי אכפת.

הארכיאולוג
לא אשמתי שהחברה שלחה אותי למאדים. יכולתי לחפור בכל הירחים גם
בצדק. אבל הם אמרו שמאדים זה נותן הרבה כסף. הרבה כסף בשביל
כלום? אבל לא התווכחתי. אם אמרו מאדים אז מאדים. כשהגעתי
למאדים חיפשתי מקום בו ניתן לחפור ואז גיליתי סלע אדיר מימדים.
סלע שעליו מצויר דמות אנושית. ידעתי שלא היו בני אדם לפני
המצאת ספינות החלל ובכל זאת הוא ניצב שם. מתגרה בי. הזעקתי את
העוזר שלי והשבעתי אותו שישמור את מה שאני אומר לו בסוד. אחר
כך הראיתי לו את הסלע. הוא התלהב מיד ורצה לספר לכל העולם אבל
אני הזכרתי לו את ההבטחה. הוא ניסה לשכנע אותי אבל אני סירבתי
לשמוע לו.  אחרי שחזרתי צלצל הטלפון בביתי. זה היה עיתונאי
ששאל אותי מה ראיתי על מאדים.  לך תסמוך על עוזרים כאלו.

אם חשבתם שבכך נגמר הסיפור טעות בידכם. העיתונאים דרשו סיפור
ואלצו את החברה לשלוח אותי שוב למאדים. הם הורו לי לחפור במקום
של הסלע כדי למצוא ממצאים והוכחות שהיו פה פעם בני אדם. הפעם
התלווה גם עיתונאי שהיה בעצם רובוט כי עיתונאי שהוא בן אדם לא
אבה להסתכן. הרובוט הזה היה מתפקידו לתעד כל מה שאני עושה.
חפרתי וחפרתי בעזרת הטרקטור שלי עד שפגעתי במשהו קשה. כשחשפתי
אותו גיליתי מה מצאתי ונשימתי נעתקה בקרבי. זה היה שלד של בן
אדם. הרובוט מיהר לצלם זאת ולתעד זאת.

המהומה פרצה. זה היה הסיפור החם של השבוע. סיפור כל כך חם
שיכלו לצלות בו סטייק.  העיתונים דשו בסיפור הזה ימים על ימים.
שר המדע הזמין אותי ללשכתו וחקר אותי שתי וערב על מה שקורה פה
ואם יכול להיות דבר כזה. עניתי לו בגמגום שאם הייתי יודע שדבר
כזה יקרה לא הייתי טס למאדים. הוא אמר לי שהוא מקווה שאסע שוב
למאדים. סירבתי בנימוס כי לא רציתי יותר להיות אתם תקשורתי.
העיתונים עוד דשו בסיפור הזה ולי כבר נמאס. ברחתי למקום מקלט
באחד מהכוכבים השוממים ונשארתי שם עד יעבור זעם אך הסיפור לא
נגמר עוד.

הם שלחו משלחת למאדים,הפעם של מקצוענים. הם חקרו כל פרט
במאדים. את השלד לקחו למעבדה בכדור הארץ ותוך כמה ימים הגיעו
תוצאות. השלד היה פריהיסטורי. פריהיסטורי? מה לעזאזל קורה כאן?
איך יכול לנחות בן אדם פריהיסטורי על מאדים? הרי לא היו לו
ספינות חלל. או אז היציע מישהו פתרון.  בני האדם נוצרו במאדים
והגיעו אל כדור הארץ ממנו. כלומר מאדים הוא כוכב האם שלנו.
חשבן שניה! הרי קוראים לנו בני אדם. ומה זה בני אדם אם לא בני
מאדים? הרי זה אותו דבר לא? באותו רגע האנושות החלה לסבול
מזעזוע. הזעזוע היה כה גדול שחלק התאבדו וחלק אשפזו את עצמם
בבתי חולים לחולי נפש. עד היום האנושות לא התאוששה מההלם.

השראה
בשביל לקבל השראה הייתי צריך לנסוע למאדים. אני סופר שאוהב
לכתוב ספרים. אבל נגמרו לי הרעיונות והייתי צריך כמה.  אחד
החברים שלי היציע לי לנסוע למאדים ואני קיבלתי את הצעתו. הרי
מאדים עוד לא נחקר עד תום למרות שהיו שמועות שרצו לחקור אותו
אך כל מיני תקלות עצרו זאת ולסוכנות החלל נגמר הכסף. אז הם
השאירו את הכוכב הזה בתור אתר תיירותי לכל מיני מוזרים
וסהרורים.  טוב, אני קיבלתי את הצעתו ונסעתי למאדים.

נכנסתי לתוך הבית החדש שהיה על מאדים. כסף לא חסר לי כי סופרים
היום מקבלים הרבה כסף מהממשל רק כדי שהם יכתבו. זאת תקופת
האמנות כפי שהם קראו לזה. הבית לא ריחף כי הוא היה מוצמד במגנט
חזק למתכת. נכנסתי לתוכו, הכנתי לעצמי תה והפעלתי את המחשב.
רציתי לכתוב סיפור על מאדים כשלפתע המחשב נכבה ואור קטן הופיע.
הוא היה יצור קטן ושעיר. שאלתי אותו מה הוא עושה בבית שלי והוא
ענה לי תשובה מוזרה: זה לא הבית שלך,הוא שלי, ואז הוא נעלם כמו
שהוא בא. הפעלתי את המחשב ורציתי לכתוב סיפור על יצור מאדימי
קטן אבל אז קרה דבר מוזר ומדהים.

כל החדר השתנה לפתע. מצאתי את עצמי בתוך כלוב בעל סורגי מתכת.
הגמד היה מעבר לסורגים. הוא אמר לי שזה עונש על זה שפלשתי
לביתו.  ניסיתי להסביר לו שזה לא ביתו אלא ביתי וששילמתי עליו
אבל הוא התעקש שזה ביתו. רציתי לומר לו עוד משהו אבל הוא נעלם.
לא היה לי מחשב בכלוב הזה אז כתבתי בראשי סיפור. ימים על ימים
הייתי שם כשהגמד המאדימי בא ומביא לי אוכל. אומנם לא ראיתי
אותו בא אבל קערת האוכל שהופיע בתוך הכלוב עם אוכל מוזר בטעם
מוזר העידה על כך.  הלכתי והשתגעתי. כבר לא רציתי יותר להיות
במאדים הזה. הגמד הגיע ואמר לי שאם אני רוצה לחזור לכדור הארץ
הוא יוכל לסדר זאת. אמרתי לו שאני רוצה מאוד. לא סיימתי את
המשפט ומצאתי את עצמי בכדור הארץ

הכת
ישבתי לי בביתי. הטלפון דמם, תמיד הוא דומם. עלי להציג את
עצמי. אני בלש פרטי מקצוען ומאז שנהייתי בלש כולם נעשו ישרים.
כך נדמה לי
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. זה היה ג'ון קצין המשטרה. הוא תמיד פנה
אלי כשהוא לא יכול לפתור תעלומות. הפעם הוא אמר לי: שמעת על
מעשי הרצח שנעשו בתקופה האחרונה? אנחנו יודעים מי גורם אותם
אבל אין לנו הוכחה. אלו חברי כת בשם המאדימים. אני רוצה שתתחפש
לחבר כת הזו כדי לראות למה הם עושים זאת. אמרתי לו שאני יעשה
זאת

בשביל להתקבל אלינו אתה צריך לקבל חמישה תנאים.  א. אתה צריך
לקרא את הספרים על מאדים. ב. אתה צריך לדבר מאדימית. ג. תצטרך
להיות נאמן לכת ולעולם לא לבגוד בה לא חשוב  מה שיקרה. ד. אם
תראה דברים מוזרים אל תתפלא.  ה. תחשוב רק על מאדים כי זהו עצם
קיומינו.  כך אמר לי ראש הכת כשהגעתי אליו. ביקשתי ממנו להיות
חבר בכת שלו וזה מה שהוא אמר לי.  חברי הכת לבשו בגדים אדומים
והתגוררו באזור בכדור הארץ שנקרא האזור האדום. חברי הכת טענו
שזה אזור שנתלש מכוכב מאדים ולכן הם באזור הזה. באותו אזור היה
חול אדמדם שהוכיח לדבריהם זאת.

הנערה הייתה כבולה למיטה. היא הייתה לבושה בבגד אדום. אדם לבוש
בבגד אדום קרב אליה עם חרב. רציתי לגמור עם הפארסה הזו. מה אני
אומר להם שזה יהיה כה מקודש להם וגם בלתי אפשרי שהם יפסיקו עם
הטכס הנתעב הזה. לפתע מצאתי פתרון. אמרתי להם: אתם צריכים לבצע
את הטכס כשמאדים יתקרב לכדור הארץ.  הם הביטו אלי ואז ראש הכת
הורה להפסיק את הטכס. מאז לא היו יותר רציחות.

מושבה על מאדים
הדואר האלקטרוני היגיע אלי כשהייתי אדם רגיל. זה נכתב בשפה
גבוהה כיאה לחברת מחקר ופיתוח. הם הודיעו שהם רוצים ליישב את
מאדים ומי שרוצה לנהל את המושבה מוזמן לבוא אל המשרד שלהם.
הייתי מובטל ולא הייתה לי עבודה לכן נסעתי אל המשרד שלהם. הוא
היה עלוב בחיצוניותו ובפנימיותו. ישבה בו פקידה אחת. היא
הובילה אותי אל מסדרון ארוך שבסופו נמצא חדר ובו ישב אדם צעיר.
שאלתי אותו איפה כולם והוא אמר לי שכולם כבר מחכים לי. החתים
אותי על טפסים שונים והפקידה הובילה אותי אל חדר שנדמה כמעלית.
לחצה על כפתור שהיה כתוב עליו א. כך הגעתי למאדים

ישבתי בבית גדול שהיה בעצם ארמון. המשרתים שלי נסכו את רגלי
בשמן והביאו לי ארוחות עשירות עד שהשמנתי מאוד. הנשים שלי היו
רבות ומגוונות וחיו בהרמון שהיה מסופח לארמון. על פי החוזה היה
מותר לי לעשות בהם מה שאני רוצה ואפילו לבצע בהם מין נגד רצונם
אך לא להרוג אותם כי הם היו שייכות לחברה. ובתום תקופת הניסוי
הייתי צריך להחזיר אותם שלמים ובריאים.

ובכן ישבתי לי בארמון, קצת משועמם כי חיי המושבה התנהלו די
בסדר עד שלפתע צץ לי רעיון בראש. אחוקק חוקים חדשים. הרי לא
כתוב בחוזה שלי שאסור לעשות זאת נכון? ובכן מעתה והלאה על פי
החוק החדש אסור לצאת ולבוא בשערי המושבה.  חוק שני, כל רוצח
שודד ואנס יכול לעשות כאוות נפשו ואף אחד לא יפריע לו לעשות
זאת. וכך המשכתי בחוקים האלו בלי להפריע אך ורק בגלל השעמום.

החברה שלחה אלי דואר אלקטרוני אך אני מחקתי אותו. לבסוף הגיעה
ספינת החלל עם מאה שוטרים. שלחתי נגדם את צבאי שהיה מאומן
ביותר.  הצבא שלי נלחם בהם בחירוף נפש והצליח להשמיד אותם. אבל
למושבה שלי היה סוף עגום.  בגלל חוקיי הטיפשיים היא נהרסה כליל
לאט לאט ואני נאלצתי לברוח אל כדור הארץ

המכשפה מטילדה
קוראים לי המכשפה מטילדה ואני שולטת על גזע ששוכן בכוכב שנקרא
בפיכם תושבי כדור הארץ מאדים. אני יושבת על כס מלכות וכולם
יושבים מסביבי אבל אני זקנה ועייפה. אני יודעת שבקרוב אני
אמות. בשביל שאני לא אמות אני צריכה אנרגיה. והאנרגיה צריכה
לבוא מיצור חי וצעיר כמו בן כדור הארץ למשל.  אבל הם לא יתנו
לי אותה בקלות, זאת אני יודעת כי בני כדור הארץ הם אנוכיים ורק
חושבים על עצמם. אבל לי יש תוכנית.

יש לי כדור בדולח בו אני יכולה להסתכל על כל כוכב והיצורים שבו
ומה הם עושים בכל שעה ושעה.  ראיתי שבני כדור הארץ חיים בשלום
ושלווה זה עם זה. הבנתי שכדי לכבוש את הכוכב הזה עלי לארגן
מלחמות בין בני האדם.  קראתי לעוזר שלי ואמרתי לו לשים ללכת
לחדר שלי ולהוציא משם את כישוף המלחמה.  העוזר שלי חזר עם
הכישוף. כלומר זה היה מין כדור קטן שברגע שהוא נוגע במשהו
ומתפוצץ הוא גורם למלחמות בלתי פוסקות. ניסיתי אותו פעם על
פלנטה אחרת עד שכולם מתו. אני חושבת שקוראים לה פלנטת הגמדים
או משהו כזה.  טוב, זרקתי את הכדור בכל הכוח והוא עף אל מחוץ
לכוכב ישר אל כדור הארץ.

המלחמות שהתחילו שם היו נוראיות.  צפיתי בהם, הרגתם אחד את
השני, המצאתם כל מיני כלי נשק הרסניים כדי להילחם זה בזה.
בחיי, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אבל היה טוב כשנשמות הגיעו
אלי ואני לכדתי אותם. האנרגיה שבגופי התמלאה. אבל אז החלטתם
להמציא מחלות ואז הנשמות שבאו אלי היו חלשות, חיוורות,איך
לעזאזל יכולתי לקבל אנרגיה מנשמות כאלו איך? אז המצאתי להם עיר
וקראתי לה עדן שם שיכנתי אותם. כדי לרפא אותם.  חלק ברחו בחזרה
לכדור הארץ ואז כוהני הדת שלכם המציאו את הגיהנום וגן העדן.  

החלטתי שלא כדאי לכבוש את הכוכב שלכם. הוא נהיה מגעיל יותר
ויותר. הנשמות שהיו באות נהיו חולות והיה להם ריח מאוד מוזר.
החלטתי לשלוח אותם חזרה לכדור הארץ ואז המצאתם את גלגולי
הנשמות. אבל אני החלטתי ללכת לכוכב אחר ששמו לו. שם נשמות
היצורים יותר נקיות.

המאהבת
אם יכולתם לשער כמה הייתי בודד באותו יום לא הייתם שופטים
אותי. אבל הייתי בודד בלי אף חברה וזה שיגע אותי. אני לא בן
אדם מכוער ולא בלתי מקובל בחברה אבל בנות מתרחקות ממני משום
מה. לאן לא הלכתי? לכל הפסיכולוגים, לקוראים בקפה, ולכל מיני
מטורללים. אבל זה לא עזר. נשארתי בודד כמו שהייתי עד שיום אחד
קרה נס משמיים. שמעתי על פאב אחד בשם קרלו.  הפאב היה הומה אדם
ואני ישבתי שם כשלפתע ראיתי אותה. היא הייתה יפהפייה באופן
מדהים. פסעתי אליה כמתוך חלום והיא אמרה לי שאם אני רוצה לרקוד
אתה? הסכמתי מיד. רקדנו עד אור הבוקר.

בלילה השני הלכתי עוד פעם לפאב כדי לפגוש אותה. ישבתי בשולחן
והפעם היא באה אלי. היא הייתה יפה עוד יותר ממה שהיא. ידעתי
שאני מוכרח להזמין אותה אלי הביתה ופתאום היא אמרה לי: רוצה
שנלך לבית שלך? איך היא ידעה מה אני רוצה? הזמנו מונית ונסענו.
ביתי היה מבולגן כי לא נגעה בו יד אישה כמו שאומרים. אחרי
דיבורים על הא ועל דא מצאנו את עצמנו במיטה. היא קרעה את בגדי
ואת בגדיה. לפתע חשתי בשינוי שחל בה. כל עורה התכסה בפרווה.
פיה התמלא בניבים, ועניה נצבעו באור אדום. ידיה לכדו אותי
בחיבוק פלדה שלא יכולתי להשתחרר ממנו.  לפני שאיבדתי את הכרתי
עוד הספקתי לשמוע את לחישתה:  אני ממאדים ובאתי כדי לאכול בני
אדם כי אני רעבה.