''אני אצא איתך ביום שבו הגיהנום יקפא וחזירים יצמיחו כנפיים
ויעופו!''
מיצמצתי בעיני והסתכלתי עליה, לרגע היא נראתה די משועשעת
מהרעיון שהצעתי לה לצאת איתי, ואז הפנים שלה עוותו בבוז וסלידה
בו זמנית. נאנחתי, דנה אומרת לי את זה כל פעם שאני שואל אותה
אם היא רוצה לצאת איתי לקולנוע, או ארוחה וכדומה, זה מתחיל
לדכא. דנה החליטה שהיא הסתכלה עלי בבוז מספיק זמן הסתובבה על
עקביה בהפגנתיות שערה השחור הארוך מתנופפף מאחוריה והחלה לצעוד
הרחק ממני. הרגשתי מדוכא ומאושר בו זמנית, מצד אחד הרגע דרכו
על הלב שלי עם נעלי עקב ומצד שני אני יכול לצפות בדנה כשהיא
מתרחקת, דבר מהנה בפני עצמו עד שהיא הסתובבה וצעקה לעברי:
''ותפסיק להסתכל על התחת שלי! דפוק!'' נאנחתי שוב, הסתובבתי
וחציתי את הכביש בלי להסתכל לכל הצדדים למרות שראיתי את
הפרסומת לבטיחת בדרכים איזה אלף פעמים. שמעתי צפירה חזקה
סובבתי את ראשי, משהו ירוק וגדול מאוד פגע בי, חזק. הכל החשיך
ואז פתאום מצאתי את עצמי במעלית שנעה מעלה במהירות מסחררת.
גירדתי בראשי ותהיתי מה היה הדבר הירוק שפגע בי ואיפה אני.
''מה היה הדבר הירוק שפגע בי ואיפה אני?'' שאלתי בקול. נשמע
צפצוף מוזר מעלי וקול מכני החל לדבר: ''אוטובוס של אגד דרס
אותך, אתה במעלית למשפט שלך'' חשבתי לעצמי איזה מיכשור יעיל יש
כאן והמעלית נעצרה בפתאומיות וכצפוי לחוקי הפיזיקה גופי המשיך
במסעו מעלה עד שנחבט בעוצמה בתקרת המעלית. ''אאוץ''' אמרתי,
''לבריאות'' אמר לי הקול המכני.
והדלת נפתחה, התחלתי לפקפק ביעילות המיכשור. יצאתי החוצה, הכל
היה בוהק ומסנוור, והיה זמזום מוזר ומלאכי. הסתכלתי מעלה
וראיתי שם מנורות ניאון, נאנחתי, זה בכלל לא היה כמו שציפיתי
שזה יהיה.
''אדון אור!'' אמר קול עמוק וסמכותי, ''שב בבקשה ממך במקומך''
הואר שלט קטן ליד כיסא שהיה כתוב עליו ''מקומך'' לקחתי את זה
כרמז וישבתי על הכיסא. הקול המשיך לדבר ''אתה אדוני, נאשם באי
תרומה לנזקקים, איכפתיות אך ורק לעצמך והיותך עצלן מוחלט, אני
דן אותך ל... ''רגע!'' צעקתי, ''אין לי סניגור? אין משפט?
אפילו לא נתת לי הזדמנות להגן על עצמי!'' הסתכלתי בעוז לעבר
השופט והשופט צעק לעברי ''אתה מעז להביט לעברי בעוז? זוהי עברה
שאין עליה מחילה! אני דן אותך לשהייה של נצח נצחים ב... ''DUM
DUM DUM'' מוזר נשמע בכל רחבי בית המשפט והבטתי לעבר השופט
בתהייה, ''אה'' הוא אמר, ''זה רק אפקטים קוליים להגברת
הדרמטיות''.
''אה'' אמרתי והנהנתי במרץ בראשי למרות שלא הבנתי דבר.
השופט כיחכח בגרונו, התרשמתי, ניסיתי גם לכחכח בגרוני והתחלתי
להשתעל. השופט פתח את פיו ואמר: ''שהייה של נצח נצחים ב...''
''DUM DUM DUM'' הפעם לא הופתעתי, ''גהינום!'' השופט צעק
בדרמתיות, פי נפער לרווחה וזועזעתי עמוקות. ''אני מזועזע'',
אמרתי, ''אני ידעתי את זה מההתחלה'' אמר השופט, זועזעתי
עמוקות, באתי לומר ''זועזעתי עמוקות'' אבל לפני שהספקתי השופט
לחץ על כפתור סודי, אדום וגדול שהיה מונח על השולחן שלו וליידו
שלט - ''הכפתור הגדול והאדום שהוא לא סודי בכלל'' ונפלתי לבור
שנפער מתחת לרגלי, ''כמה פאסה וחרוש זה'' חשבתי לעצמי בעודי
נופל
במהירות של 200.5 קמ"ש, מדדתי את זה עם המד מהירות שהיה לי
במקרה בכיס. פגעתי בקרקע בעוצמה, זה כאב ''זה כאב'' אמרתי.
פתאום חשכו עיניי, ''אהה אני לא רואה'' צווחתי, שמעתי קול
מימיני ''אני מתרשם, לא ידעתי שבני אנוש מסוגלים לצווח''. ''או
כן'' אמרתי, ''אנחנו עושים את זה כל הזמן'' ואז חזר אלי מאור
עיניי ''אני כבר לא עיוור'' צווחתי באושר, הקול שמימיני אמר
''כן, כי לחצתי על המפסק והפעלתי את המנורות, אגב לא ידעתי שזה
אפשרי מבחינה פיזית לצווח באושר'', ''גם אני לא ידעתי זאת''
עניתי בכנות, והתבוננתי לעבר הדובר, הוא היה אדום, קטן, בעל
קרניים ולבוש בחליפת עסקים מהודרת, הופתעתי למחצה כי לא ידעתי
שמכינים חליפות קטנות כל כך לשדים ועוד עם חור לזנב. ''אני
מופתע לגלות שמכינים חליפות עסקים למידה שלך ועוד עם חור
לזנב'' אמרתי, ''או כן, זה דבר די סטנדרטי כאן'' הוא ענה לי,
הנהנתי את ראשי כאות לכך שאני מבין ושאלתי ''ואיפה זה בדיוק...
כאן?''
השד נראה מופתע ''אני מופתע'' הוא אמר, ולא הופתעתי בכלל שהוא
אמר זאת, ''חשבתי שתבין לבד מאיך שהשופט צעק שאתה הולך לגהנום
שהגעת לגהנום'' הסתכלתי סביבי, הייתי בחדר נעים, קירות לבנים,
תמונת נוף נאה הייתה על הקיר והייתה שם ספה נוחה שעליה נחתי,
הייתה דלת אחת בחדר. זה לא נראה כמו הגהנום ''אתה בטוח שזה
הגהנום?'' שאלתי ''זה לא נראה דומה לכל השמועות ששמעתי על
המקום, איפה האש? התופת? בריכות הלבה והעינויים האין סופיים?''
. ''אה'' אמר השדון והניף את ידו בביטול, ''הפסקנו את כל זה
בשנות השישים, החלטנו לעבור לעידן המודרני, הכל מואר כראוי,
העינויים שלנו מתבצעים בשיא הסטריליות והחלפנו את השטן במחשב
ענקי''
למרות שהיית מבולבל לחלוטין הנהנתי בראשי ואמרתי ''אה''
בהסכמה.
''טוב, בוא אחרי'' אמר השדון והתקדם לעבר הדלת, נאנחתי והלכתי
בעקבותיו, דבר שהיה די קשה כי היו לו צעדים ממש קטנים ולדרוך
בדיוק איפה שהוא הלך עיקם לי את הרגליים קצת אז הפסקתי ללכת
בעקבותיו ורק הלכתי אחריו.
יצאנו מחוץ לחדר, הסתכלתי סביבי, זה נראה כמו בניין משרדים
טיפוסי, כמה משרדים, משרדונים, שדים שונים עובדים, תאורה,
טיפוסי חוץ מזה שלכל העובדים היו קרנייים וזנב ולחלקם כנפיים
ואברים עודפים.
''תגיד, אתה בטוח שזה הגהנום?'', השד הסתכל עלי כאילו אני
מטומטם או משהו כזה ואמר:
''תגיד אתה מטומטם או משהו כזה?'' הנהנתי בראשי, ''כבר אמרתי
לך על תהליך המודרניזציה שעברנו בשנות השישים כשהגיע השליט
החדש של הגיהנום'', מעניין מי זה השליט החדש של הגיהנום,
תהיתי.
''תגיד, מי זה השליט החדש של הגיהנום?'' שאלתי את השדון, השדון
חייך חיוך בלתי נעים ואמר ''אתה עוד תראה בן אנוש'' ועטה על
פניו מראה מבהיל ביותר ומאיים, ''מרשים" אמרתי.
''תודה'' אמר השדון, ''אני מתאמן על המבט הזה כל יום מול המראה
לפחות שעתיים'', ''זה משתלם'' החמאתי לשדון, ''אני מוחמא'' אמר
השדון והמשיך לדבר ''טוב, זמן לעבוד, קח את הטפסים
הללו'' הוא אמר ושם על ידיי המושטות ערימה כבדה למדי של טפסים,
רגלי החלו לרעוד מעומס המשקל והתנדנדתי אחורה וקדימה ''וקח את
העט הזה, והתחל למלא את הטפסים בחדר ההוא שם''. הוא שם עט נובע
כחול בראש ערימת המסמכים והצביע לעבר חדר מספר 456, נפלתי
לריצפה. ''תגיד אני לא צריך לחתום בדם שלי או משהו כזה? ''או,
אלוהים אדירים לא! זה לא סטרילי!''
בולבלתי מכך שהוא השתמש בשם האלוהים, ''אני מבולבל'' אמרתי לו,
''למה השתמש בשם האלוהים, אצלכם לא אומרים שטן אדיר או משהו
כזה?'' השד הסתכל עלי במבט מלא בוז ופתח את פיו, ''זו רק
סטיגמה מלוכלכת, אנו השדים מאמינים באלוהים בדיוק כמו חלק מבני
האנוש ואף יותר'' נאנחתי, אספתי את הדפים שהתפזרו על הריצפה
והתקדמתי לעבר חדר מספר 456.
מסתבר שזה בעצם חדרון ולא חדר, היה בו שולחן אחד, כיסא שנראה
נוח למדי ופוסטר ענק על הקיר שהייתה בו תמונה של אדם משופד
מחייך וכיתוב: ''Die with pleasure'' לא הבנתי בדיוק מה זה
אומר אז התחלתי למלא את הטפסים. היו שם שאלות רגילות כמו: שם,
גיל, משקל וכו'... והיו שאלות די מוזרות כמו: האם אתה מתנגד
לכך שיטגנו אותך בשמן עמוק? האם אתה אלרגי לכך ששיפודים לוהטים
ינעצו בעיניך?
משכתי בכתפי ומילאתי את כל השאלות שהבנתי בכנות ואת אלו שלא
הבנתי כתבתי בהם כן. סיימתי למלא את כל הטפסים ואז זה היכה בי,
אני לא יודע לאן לקחת את כל הטפסים. יצאתי מהחדר וראיתי את
השרת, טפחתי פעמיים על כתפו והוא הסתובב. פתחתי את פי ואמרתי:
''אממ, סליחה על שאני מפריע לך מעבודתך אדון...'' הסתכלתי על
תו השם שלו, ''אדון עזאזל רציתי לדעת אם אתה... עזאזל? כמו
נסיך האופל? קיסר הגיהנום? המלאך הנופל? השטן עזאזל?!'' עזאזל
הסתובב אלי במבט עצבני, הוא היה די קטן יחסית למה שציפיתי לו
מהסרטים, נמוך ממני בראש.
''אתה די נמוך, ציפיתי ליותר ממה שראיתי בסרטים, אתה באמת
השטן?'' הוא רעד מעט מכעס ואמר: ''כן! אני הייתי השטן! עד
שהארור הזה הגיע והתקין את המחשב שלו והדיח אותי! עכשיו אני
השרת אוו איך הייתי רוצה לטפל בבחור הזה'' עזאזל אחז במטאטא
שבידו בכוח רב והמשיך לדבר ''ואני לא נמוך! אני רק מאותגר
אנכית!'' אמר, ''אה, אני מבין, אז אתה לא יכול לעזור לי בשום
דבר?'' השטן הסתכל לעברי במבט ערמומי ואמר ''יש לי רעיון
ערמומי במיוחד, יש לי עדיין
קשרים, שם למעלה, אתה תעלים את הבחור החדש ואני אוכל למלא כל
משאלה שלך, אפילו להחזיר אותך לחיים". חשבתי לעצמי שזה רעיון
מצויין, ''רעיון מצויין'' אמרתי, ''אבל אולי יש לך מישהו
שיעזור לי? לנצח את מי שניצח אותך יהיה די קשה'' עזאזל גירד
בראשו הקירח מספר פעמים ואז אורו עיניו, מילולית, העיניים שלו
היו כמו פנסים. עזאזל שרק שתי שריקות מהירות וחזקות וצעק:
''פינקי! בוא לפה!'' מחור קטן בקיר סמוך לריצפה יצא במהירות
עכבר... מצוייר. ''אתה עכבר מצוייר'' אמרתי לו ופינקי אמר לי
''נארף! אתה מצחיק מוח''. ''אני לא מוח'' אמרתי לו לאחר מספר
דקות ''אני דורון'' העכבר נראה כלא שומע גירד את אוזנו עם רגלו
השמאלית ואמר ''זויט!'' הסתכלתי לעבר השטן ואמרתי ''אתה בטוח
שהוא יעזור לי?'' ''תראה, הוא היה יד ימינו של העכבר הכי חכם
בעולם שכמעט השתלט על העולם מספר רב של פעמים, הוא בטח שווה
משהו'' עזאזל אמר. משכתי בכתפי ואמרתי ''טוב, בסדר. איפה הבחור
החדש הזה נמצא?'' עזאזל הביא לי מפה קטנה והצביע לעבר חדר
מסויים ואמר ''חדר מספר 666''
''טוב, בוא פינקי, יש לנו עבודה לעשות'' אמרתי לעכבר המצוייר
והתחלתי ללכת לכיוון חדר מספר 666,
פינקי אמר ''נארף! בסדר מוח'' הפסיק לחטט באוזנו עם רגלו והחל
לרוץ בעקבותי, נאנחתי שוב.
הגעתי לחדר שעל דלתו היה רשום המספר 666, הגענו. ''הגענו'',
אמרתי לפינקי שלא ממש שם לב.
בעטתי בדלת בעוצמה והסתערתי לתוך המשרד, פינקי ישב על כתפי,
עשינו את התנוחה המגניבה הזאת שעבדנו עליה בדרך לשם עם הידיים
בצורה של אקדחים שלופים מכוונים קדימה ופינקי שלף משקפי שמש
משום מקום.
''היי, לא צריך להרוס את הדלת!'' אמר נער מתבגר שישב לייד מחשב
ענקי. הפוזה המגניבה שלי נהרסה כאשר הבטתי בו בתדהמה ואמרתי
''רגע, אתה רק נער, חשבתי שהגעת לכאן בשנות
השישים, מי אתה בכלל?!'' הנער ניפח את חזהו בניסיון נואש
להיראות מרשים ואמר בקול שניסה להיות מכובד ועמוק אך נשמע
מצווח ומוזר ''אני הוא קיסר הכלום! כלום הוא כלי משחק בידי!
בעזרת הכלום דילגתי אחורה בזמן, השתלטתי על המקום הנאלח הזה
ועשיתי אותו למכונת העינויים שהוא עכשיו!''
הסתכלתי עליו במבט מזלזל ואמרתי ''קיסר הכלום... כן בטח, סתם
עוד כלומניק'' אמרתי לו. ''כן?!'' הצתווח הכלומניק ''תראה את
זה!'' הוא התעטש ופינקי נעלם, ''תודה'' אמרתי לו במבט שמראה
לו שלא התרשמתי בכלל, אבל מה זאת אומרת שאתה קיסר הכלום בכלל,
כלומניק שכמוך?'' הכלומניק שיגר אלי מבט עצבני וציווח לעברי
''זה אומר שאני הוא הכלום! אני שולט בכלום! הכלום הוא
אני!''. ''אם אתה מציג זאת כך'' אמרתי בטון משועמם ''אז אתה
בעצם כלום אז לא קיים'' הכלומניק חשב לעצמו קצת והבין שבעצם
הוכחתי את אי קיומו, ''שיט'' הוא אמר ונעלם. זה היה קל, ''טוב
זה היה קל" אמרתי, לפתע המחשב החל להשמיע קולות מוזרים, חשבתי
לעצמי שאם אני כבר כאן נראה מה אפשר לעשות במחשב הזה שיועיל
לי.
התחלתי ללחוץ על המקשים בלי קשר עד שהגעתי למסך ''טמפרטורת
הגיהנום'' היא הייתה מכוונת על 27, בעזרת כמה לחיצות מהירות
שינתי את הטמפרטורה ל -20 מעלות צלזיוס. ''מה עכשיו נשנה...''
אמרתי ובתוך כמה לחיצות מהירות הסרתי את שמי מרשימת המתים.
חייכתי לעצמי והחלתי לצעוד לעבר עזאזל. כמה דקות מאוחר יותר
הסברתי לעזאזל, השטן בפועל, על מעללי, השטן חייך ואמר ''טוב,
אני מנחש שעכשיו אתה תרצה את המשאלה שלך. תן לי לנחש, אתה רוצה
לחזור לחיים?'', ''לא'' אמרתי תוך כדי שחייכתי חיוך ערמומי,
''אני רוצה שלחזירים יהיה כנפיים ושהם יוכלו לעוף'', השטן
הסתכל עלי במבט מוזר ואמר ''טוב, בסדר עסקה זו עסקה אני אטפל
בזה''
ונעלם בפוף קטן ומעצבן. התקדמתי לעבר המעלית ששיגרה אותי בחזרה
לעולם החיים.
למרחת ניגשתי אל דנה והצגתי לה הקלטה שלה שמסכמת את התנאים לכך
שהיא תצא איתי, הוכחות במסמכים ותמונות שהגיהנום כרגע במינוס
20 מעלות צלזיוס, כלומר קפא ואז הראתי לה את החזיר החדש שקניתי
ואת הכנפיים שלו ואת העובדה שהוא יכול לשתמש בהן נהדר ואפילו
לבצע שמיניות באוויר.
חייכתי חיוך מאושר ומלא שיניים.
''אוף'' היא אמרה בקול מדוכא.